מותו של הג'נטלמן

לילי רוז מתגעגעת "לדור עתיק של גברים שפתחו דלתות, הזמינו קודם כל משקה לגברת, הזיזו לה את הכיסא בבר שתתיישב לפניהם. בניגוד לדור האינסטנט האטום, הנבוב והחלול"

25/06/2012
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS
» הלך ולא ישוב עוד. הג'נטלמן (צילום: thinkstock)

הכל התחיל מהקופה בסופר. הסופר המנומנם בשכונה הצפון תל אביבית שלי, יש כאלה המוכנים להישבע שמדובר בסופר היקר בתל אביב. הסופר שבו שום דבר לא קורה לעולם, לפחות לא שום דבר מסעיר לכתוב עליו הביתה. בין הקופאיות יוצאות חבר העמים לשעבר, גברים נשואים פלוס כרס וקרחת שנשותיהם שלחו לקניות באמצע הלילה, ואני. אחרי שיעור ספינינג, מיוזעת כולי ומריחה כבואש, עם שיער אסוף ברישול ופנים נקיות מאיפור, כי מי כבר ירוץ לספר בשעה קשה שכזו. והנה בכל זאת, ראו זה פלא, מבעד לתור הבחנתי בבחור נועץ מבט. אמנם מבט מוזר, בוחן, חצי פסיכוטי, אבל בכל זאת, היה מדובר במבט.

הבחנתי שעלם החמודות סיים לשלם בקופה שלפניי, ועדיין התחיל ללכת ממש לאט לכיוון היציאה. באותו הזמן ממש, אני בבגדי המכון, שילמתי ורק רציתי לסכם את המעמד בסחיבת שישיית המים הביתה ומקלחת חמה.

הבחור המוזר משום מה נראה נכנס בשנית לזירת האירוע, מעמיד פנים ששכח לרכוש פריט כלשהו, הגדיל לעשות וחיכה לי בחוץ. כשמבטינו נתקלו אחד בשני, בעודי מנסה לנוס על נפשי, פנה אליי בשאלת ה"אפשר להתחיל איתך?" או משהו הזוי בסגנון שטרחתי היטב להדחיק.

אולי היתה זו המכה שחטפתי בראש לפני כשבוע, או המחשבה שאין לי באמת מה להפסיד וקשה מאד יהיה להפתיע אותי, שגרמו לי בפשטות למסור לו את מספר הטלפון שלי. בניתוח מאוחר יותר הבנתי, שהיתה זו הופעתו המצודדת, יופיו וגובהו שהזכירו לי מישהו שהכרתי ובעיניי נחשב גבר גבר וחתיך מאד. אך עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהרושם שמדובר ברוצח סדרתי או אנס פוטנציאלי. משהו במבטו הלא מפוקס גרם לי לחשוב שמדובר בפסיכופת.

כאשר סימס לי למחרת ודיברנו קלות, נרגעתי. הבנתי שלבחור יש עבודה מסודרת ואולי מיהרתי לשפוט. גם כן אני והאינטואיציה שלי, חשבתי, למה תמיד חייבים לראות שחורות? בני אדם עשויים להפתיע וחשוב לתת להם ליהנות מהספק.

במסגרת מחקרי על המין הגברי, הבחור הצליח לסקרן אותי; קבענו להיפגש מיד אחרי ששללתי מכל וכל קפה בטייק אווי וישיבה בפארק. לבסוף הסכמנו על בר מתורבת. התארגנתי היטב וניסיתי להיראות שובת לב ככל הניתן.

הסימן הראשון לכך שמדובר בבחור פחחות היה, שבזמן שעלמת החן בדמותי קפצה לקנות סיגריות בפיצוציה הקרובה, הבחור לא התבלבל והחל לזלול לבדו קערת צ'יפס. גם כשחזרתי, הוא לא ממש טרח לשאול אם אני רוצה קצת. אחת מנורותיו האדומות של מה שעתיד היה להתברר כעץ אשוח אמיתי בקריסמס נדלקה. הנחתי לה וניסיתי לנהל שיחה תרבותית.

הבעיה שלעתים, גם כשאת מאד רוצה ומשתדלת לתת הזדמנות, האורנג אוטנג המצוי לא באמת מצדיק את זה. הוא לא מאפשר לך לחדור דרך חומת המגן הבצורה היטב שבנה סביבו.

במהלך הדייט כולו הבחור לא היה עימנו. כלומר פיזית הוא היה נוכח כמובן, אבל כמו רוחות הרפאים של האנשים הלומי הקרב, נוכחים-נפקדים שכאלה, ראיתי את עיניו תרות סביב כל הזמן. חסר מנוחה, נטול שקט ורדוף, כאילו אישוניו מחפשים סביב משהו נסתר. ניסיתי לדובבו לשיחה כייפית, שהרי לשם כך התכנסנו וכי כזו אני. כמו שפגישה ראשונה בין שני אנשים שמנסים להכיר אמורה להיות – קלילה זורמת וכייפית - אך לשווא. השיחה היתה רצינית ונסבה בעיקר סביב חייו המקצועיים והמשמימים.

הקהל מתבקש לעבור לדום

אני חושבת שזה הזמן לדקה דומייה לזכר הג'נטלמן של פעם. כי הוא היה ולא ישוב עוד. הוא שייך לדור עתיק של גברים שפתחו דלתות, הזמינו קודם כל משקה לגברת, הזיזו לה את הכיסא בבר שתתיישב לפניהם. בניגוד לדור האינסטנט האטום, הנבוב והחלול, זה שאיבד את התום והאמון בכל מה שנקי ושליו וטוב ובריא. הגברים של שדרות מדיסון, על אף השוביניזם שאפף אותם, ידעו איך ראוי להתנהג, וגרמו לאישה שלצדם רק לרצות להיות ליידי ולרצות אותם. אני מבקשת סליחה מכל הפמיניסטיות באתר, אבל זה חסר לי. כמה מעייף להפסיק להיות אישה קטנה. יש משהו כה רקוב בדור הזה שלנו, שבטוח שמגיע לו הכל. הגבר המוזר והרדוף מהסופר עייף אותי. הרגשתי לשניות כמו גלדיאטור על תקן המופע הבידורי של הערב, זה שצריך לעבוד קשה, להתאמץ ולהוכיח שהיא לא כמו כולן, הכי מיוחדת. והברנש העייף שמולי פרש מהמרוץ והפסיק להתאמץ. הוא כבר ראה הכל, אין לי באמת מה לחדש לו. ומי שתזכה בו תצטרך כל יום להגיד תודה גדולה ששפר עליה מזלה והוא בחר בה.

המלצרית שאלה אותו האם ירצה להזמין שתיה נוספת והוא פטר אותה ב"לא" קצר. "או-או" חשבתי, "זה כנראה לא הולך לכיוון חיובי". ובאמת, בכל הדייטים שלי, תמיד נתקלתי בבעיה ההפוכה: הם טרחו להזמין משקה נוסף, ואני רק חשבתי כמה עצוב שהערב עומד להתארך יותר מכפי שהוא אמור להיות. כי אני מיד יודעת. ובדרך כלל חותכת אחרי המשקה הראשון. עושה את המוטל עלי, בשעה התחומה, ולא טורחת לגרור מעבר עבור משהו שמראש ברור לי שחסר סיכוי.

למרות כל זה הוא ליווה אותי הביתה, נשק לי בלי הסבר שיכולתי לעלות בדעתי ונעלם אל תוך החשיכה.

למחרת בצהרים פנה אלי בכתב. "אז מה את אומרת?", שאל. "באיזה עניין?" עניתי. "לא יודע. פשוט כל הדייטים האלה. אגיד לך את האמת. אני כבר מבולבל לגמרי. את חמודה וסקסית אבל..לא יודע". לו היתה לי תכנית חיסכון פילנטרופית, ייתכן והייתי תורמת אותה לכל אותם הלומי הדייטים, הלומי הרווקות. כי ממש מתחת לאפינו צומחת לה תופעה מדאיגה ועצובה: האנשים האלה מבזבזים את זמננו לריק. הם יודעים שאינם רוצים, או אינם מסוגלים, או שניהם, ובכל זאת טורחים לסמן וי ולחכות לנו מחוץ לסופר כדי להגיד לעצמם שהם מנסים לצאת מהמעגל הטראומתי בו הם מצויים.

המענה ההולם היחיד עליו יכולתי לחשוב כיאה לסיטואציה היה "סבבה". "סבבה??" ענה הברנש. "זהו?? ככה את רוצה להשאיר את זה?? סבבה." כן, חשבתי. ככה בדיוק. את הטיפול בהלם חשמלי לא תצליח לקבל ממני חבוב. אולי כדאי שתפנה לעזרה מקצועית. ותפסיק להטריד אותנו בבקשה עם הרוחות השדים והפחדים שלך. יש לנו מספיק משלנו.

>> לכל הטורים של לילי רוז




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה