הילדה בת 30

"עוד לא עשיתי ילדים. אך יש לי ילדה שצריכה אותי כל כך, שזקוקה לי. שפעם פחדה ממפלצות שחיכו מאחורי הווילון בחדר השינה כדי לאכול אותה", אולגה לביא מתכוננת להחלפת הקידומת

21/06/2012
אולגה לביא קבלו עדכונים מאולגה
  • RSS
» לא מביטה לאחור. לביא

אני זוכרת איך הם גדלו והתחילו להפריע לי נורא. שלא נדבר על כך שזה כאב. למה, אבל למה?", שאלתי את אבא, והוא צחק ואמר: "חכי קצת, זה יהיה יפה עלייך".

- "מה פתאום יפה? ציצי זה יפה? זה נורא ואיום וכל החולצות עכשיו קטנות עליי…", התלוננתי, "אז מה זה, זהו, אני התבגרתי?", שאלתי בפחד, כי לא רציתי להיפרד מהילדות.

"עוד לא", אמר אבא, "ההתבגרות היא לא בציצי, יפה. מה את רוצה להיות כשתהיה גדולה?"

"אני רוצה להיות עיתונאית", עניתי במיידי

"אל דאגה", אבי חייך, " עוד לא התבגרת מספיק".


תהליך ההתבגרות של אישה מודרנית הוא מורכב. מורכב מבכי ובדידות, מהרגעים מול המראה בהן היא חושבת שהיא מוכערת, חולמת להיות רזה יותר, יפה יותר, חכמה יותר, מוצלחת יותר, יותר ויותר. רגעים בהם השמיים נופלים עליה  כי מישהו מביט בעיניה וזה אומר הכל. רגעים כמו הסקס הראשון, וסקס מספר אלף ומשהו. רגעים של גילויים. והפתעות. אבל מה היא התבגרות באמת? האם התבגרתי מספיק עד היום? האם אגיע לעשור השלישי של חיי מספיק בוגרת או עדין תמימה וילדותית, חסרת חוכמה נשית?

השנה הבנתי - אני מאבדת את ה"2" שלי. ה-"2" האחרון ,שמקדים את הספרות המתחלפות במהירות לא סבירה. אאבד אותו לתמיד והוא לא יחזור יותר. חשבתי שאספור חודשים, ימים שנותרו לי עד שאגיע למספר הכי מפחיד והכי לא יאומן. 30 שנה של חיים, לימודים, עבודה ובילויים, מחשבות ללא הפסקה, יחסים ופרידות, אהבות, שמחות, כאבים, חלומות ומשברים.

האם הייתי מתחלפת עם עצמי, בת 25 או 23? האם הייתי חוזרת אחורה כדי לתקן את הטעויות שעשיתי? לשנות את המסלולים שבחרתי?

שאלתי את עצמי: האם אז הייתי מאושרת יותר? רגישה יותר? חזקה יותר? האם היו לי אנרגיות האלה, שיש בי עכשיו? האם הייתה לי סבלנות לחכות, להשקיע, להשתלט על פחדיי לפני שאני בורחת? האם הייתה לי המיניות הכובשת הזאת? האם הייתה לי אז יכולת להתרחק ולהסתכל על חיי מהצד? בלי לשפוט את עצמי ולהאשים?

האם הייתי רוצה לחזור לתקופת החיים שהכול עכשיו ולתמיד ואם לא פה ולא איתו, אז לעולם לא? לחיים ללא סיכוי למחר? ואם כן, אז למען מה?

גופי הצעיר עדיין יפה ומטופח. הפנים שלי לא השתנו, אבל העיניים רואות דברים שונים, מגוונים.

שאלתי את עצמי ומיהרתי עם התשובה, כאילו זה באמת היה קורה אם רק הייתי מסכימה לכך…לא! לעולם לא הייתי חוזרת לשם. אפילו לרגעים מאושרים ביותר. מוצלחים ביותר. רגעים שבהם התגאיתי בעצמי.

אולם היום אני יודעת שאפשר להרוס הכל, אפשר לחתוך, למחוק ולבער - ואפשר לבנות את החדש, לייצר, לגדל, להתקדם. וזה אף פעם לא סופי, זה לא נגמר עד שיגמרו החיים, והחוכמה היא לקבל, לשחרר, לנשום עמוק - ולהמשיך.

שאפשר להיות ביחד ולהיות לבד.

לחוות את החיים ולנסות להימנע מהצער ועצב שזה הולך להיגמר. כי רגע הבא יביאו עוד קסם שלא הכרתי עדין, שלא חלמתי ואפילו יכולה לדמיין כרגע.

אחד השיעורים הכי קשים ללמידה, הוא לא לפחד מהשינוי, כי הכל מתחיל ונגמר, ואין דרך להישאר בחופש הגדול לתמיד. הרי דווקא לשינויים יש מטרה מאוד מעניינת - לשחרר אותי ולחנך אותי, אולי בדרך הקשה, ולרגע לא לשכוח מהסקרנות. מפני שבלי היכולת המדהימה הזאת למצוא עניין בדברים שונים, לפעמים רחוקים מאוד מתחומי העיסוק שלי, מהתרבות שבה גדלתי, מעורך החיים והשגרה  - חיי היו מאבדים כל כך הרבה… והמון דברים היו עוברים, אך לא עליי.

ועם זאת, האם כבר התבגרתי מספיק? האם איבדתי את האמונה תמימה שלי בסוף טוב והפכתי לאישה בוגרת, מאוזנת או אפילו טיפה צינית שהכירה את החיים, את הגברים, את הדברים?

ממש לא.

אני בת 29 ועוד לא עשיתי ילדים. אך יש לי ילדה שצריכה אותי כל כך, שזקוקה לי. שפעם פחדה ממפלצות מאחורי הווילון בחדר השינה כדי לאכול אותה. אם הייתי רוצה לחזור אחורה, זה היה רק כדי לאמר לה את הדברים האלה:

"ילדה יפה שלי, אולי אני לא תמיד קשובה לך מספיק, אף הרצון שלי הוא לטפל בך בצורה הכי מושלמת - שתהיי מאושרת, שתגשימי את חלומותייך, שתהיה מאוהבת בחייך ושיעטפו אותך באהבה… אל תתייאשי, אל תעצרי בדרך, תזכרי שהכול עובר אבל אל תהיי עצובה - אגלה לך סוד: יש משהו שנשאר לתמיד, שתמיד יהיה שלך אם תרצי. זאת בחירה שלך. יכולת שלך לבחור מה להשאיר בזיכרונותייך ובליבך. אם תבחרי לאהוב - תמיד תהיה מאוהבת. אם תבחרי לאבד - תמיד תסבלי.

מה שלא יקרה לך בדרך, תדעי - זה אף פעם לא לתמיד ואת אף פעם לא לבד. כי יש לך אותי ויש לי אותך".

אם קיים בעולם הדבר הזה שנקרא "התבגרות" - זה כנראה לא לרצות את החיים אחרים מלבד אלה שיש לי עכשיו. ונראה לי שאני יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אתה שומע, אבא?

אני רוצה להיות אני.

>> לכל הטורים של אולגה לביא




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה