לחיי הטסטוסטרון

קשה להכיר גברים בחודש היורו? לא אם את לילי רוז, שהתעקשה לצאת לראות משחק בבר השכונתי, וגילתה מצבורים של גבריות נעימה ופלרטטנית

17/06/2012
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS

לפני מספר ימים תהיתי: מדוע הרחובות כה ריקים מאדם? היתה מעין אווירת דריכות באוויר, כמו ציפייה לאיזה נס או ליקוי לבנה שמגיע אחת לכמה שנים. ואז זה היכה בי: כולם ביורו. חבורות חבורות של גברים מסוקסים מתכנסות להן בשקט. ממש כמו במילואים, שתמיד ייחלתי להזדבב על איזה קיר שם, גם בימי מונדיאל או יורו עליזים, הרחובות מתרוקנים מאדם. ומתמלאים בטסטוסטרון.

גילוי נאות: כבר בגיל 22 התאהבתי במשחק, עת חלקתי סלון וטלוויזיה אחת עם שותף שהיה קצת מאוהב בי. הוא הסביר לי על המונדיאל, ואני בתמורה הסכמתי לא לשאול איפה השלט. לרוע מזלי, רוב הגברים שיצאתי איתם פשוט לא הביעו עניין רב בכדורגל. תמיד זה היה תמוה בעיניי, כי גדלתי במחשבה שאם נולדת עם בולבול אתה חייב לאהוב את המשחק או לפחות להעמיד פני מתעניין. כך מצאתי את עצמי לא פעם, מכריחה את בן זוגי לשבת מול המרקע ולסגל לעצמו תחושת הנאה.

סקסי ויודע את זה? כריסטיאנו רונלדו, פורטוגל

יש משהו מופלא בחודש הזה. הוא צעיר, חצוף ושובר שיגרה. הוא בדיוק ההיפך הגמור מההתכנסות המטורפת החביבה עלינו – מסיבת רווקות. כך קרה שלא התבלבלתי, שלפתי מיד ובאופן נחוש את מיטב מחלצותיי. ויצאנו לצוד, או לדוג. או סתם להתבונן. אני וחברתי הטובה מ'.

מ' לא באמת מבינה בכדורגל, דבר או חצי דבר. זה לא ממש מעניין אותה, אם להודות על האמת. היא אינה מחובבות המשחק ונוכל למצוא אותו ברשימת תחביביה, אחד מתחת למדעי הרובוטיקה. אבל מ' כן חובבת גברים. ובתור שכזו, לא היה קשה לשכנע אותה להתלוות אליי למסע.

בתור התחלה גיליתי, שאני כן יכולה להיות דני דין! אף נפש חיה לא טרחה להפנות אלינו את מבטה ולסקור אותנו מכף רגע עד ראש; אם אל מקפירסון היתה חולפת ברחוב עירומה, גם אז היו הראשים נשארים במקומם. לרגע התקשיתי להאמין, שאלו אותם יצורים שאנחנו מנסות ללכוד במשך רוב חיינו. זה הצחיק אותי. והדליק אותי.

הברים של תל אביב היו מלאים בתפוסה של אפס מקום, חביות של בירה התרוקנו ושאגות של שמחה נשמעו באוויר. מדובר היה ביום חג. או חודש-חג. כמו הרמדאן, רק טיפה יותר סקסי.

העמדתי פני מבינה במשחק, קראתי לפני על מהו 'נבדל פאסיבי', אסרתי על חברתי לדבר בקול רם ושכנעתי את עצמי שזה המאני טיים שלי. ואכן, אם יש לבחורה 15 דקות של תהילה להן היא צמאה כל חייה, הרי מדובר במה שמכונה 'מחצית'. במחצית את מלכה. היינו מסמר הערב. מסתבר שאותם בחורים גם מסוגלים להישיר מבט ולהניח לרגע בצד את האוטיזם הפתאומי/השנתי שתקף אותם. כשהבחינו בנו, מיד החלו להשקיע בנו את מירב תשומת הלב. 15 דקות. הצלחה מטורפת.

היו שם מכל הגילאים והסטטוסים. רווקים ונשואים, צעירים ומבוגרים. אווירת חשמל. ולרגע אחד, עם הבירה ביד, חוזרת לפלרטט בדרך מוכרת, היה לי פשוט כיף. לא הבנתי לאן נעלמו שארית הפליטה, או אחיותיי למסע? האם ייתכן שלא השכילו לזהות את כל היופי הזה מבעוד מועד, עשו את ההיפך ממה שנדרש והסתגרו בבתיהן עד יעבור זעם? לו רק הייתי קואצ'רית, חשבתי בלבי ונאנחתי, הייתי מרביצה מעט תורה בבנות ישראל. שחלקן לא תדענה לזהות פוטנציאל והזדמנות גם אם ידפקו להן בחלון דירתן במלצ'ט.

עם שריקת הסיום חזרנו למציאות. בנים ובנות, מרוגשים יותר ופחות, שהוציאו את מיטב האנרגיה שלהם הערב בקריאות נרגשות כאילו זכו בסלוט משין/ בג'ק פוט.

אבל היה משהו בערב ההוא, ובכלל בכל החודש הזה, שקצת גורם לי לדפיקות לב מואצות, הרבה אדרנלין ורצון עז למסע שורשים מפנק או אפילו ביקור בזק. בפולין ואוקראינה.

>> לכל הטורים של לילי רוז




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך