"פעם הייתי אישה אלגנטית"

בילי מוסקונה לרמן יצאה נפעמת ממופע המחול "צילה", בהשראת אישה שנפגעה בפיגוע - וישבה לשיחה עם הכוראוגרפית, גלית ליס

17/06/2012
בילי מוסקונה-לרמן קבלו עדכונים מבילי
  • RSS

את הכוריאוגרפיה המפעימה של גלית ליס הכרתי דרך העבודה הראשונה שלה "גילה", שעסקה בזיקנה ובנשים זקנות. היא העלתה לבמה חמש נשים ויצרה איתם מחול ביוגרפי סביב הגיל, הכוח, שארית החיים, העבר, הזכרונות והתקווה. מופעי מחול, גם אלה שזוכים למחיאות כפיים לא נוגעים בי. גם לא של כוראוגרפים מופלאים ומוכשרים אבל המחול הזה של נשים מבוגרות שזזות על הבמה ומדברות את החיים שלהם, היה מרגש. דרך התנועות עלו החיים עצמם: ההשלמה, הכאב, הויתור, הנשים המבוגרות, שסופרות שמונים, שרקדו על הבמה. היו מלאות גם בכאב אבל גם בתקווה.

עם התקווה הזאת להרגיש חיים פנימיים דרך התנועה, הגעתי לסוזן דלל למופע החדש שלה, צילה. במופע סיפור על אשה שנפגעה בפיגוע, התרסקה לתוך המוות הגופני של עצמה, ויצאה משם, הצליחה לחלץ את עצמה. דרך הגוף, המילים, התנועות, מועבר סיפור חיים שלם של אשה אחת. ניפגשתי עם גלית ליס, כדי לשמוע על הגיבורה שיצרה ועל עבודת הכוריאוגרפיה המופלאה שהתחוללה על הבמה.

ליס מספרת: "צילה היתה מרצה שלי בתוכנית 'אמנים לשינוי חברתי במוסררה' שם התוודעתי לסיפור החיים שלה, שהדהים אותי. מה שנגע בי אצלה היא היכולת שלה להקשיב לעצמה ולהבין מה נכון לה באותו רגע כדי לעשות את הצעד הבא במסע השיקום שלה. וכשהיא סיפרה לי על הפיגוע בסיני שבו התרסקה ב-2004, מה שמרתק היו הקולות הפנימיים שדיברו בתוכה, ואצלי התרגמו ליכולת להפוך את זה למחול".

"ברמת העובדות היה שם ממש מות גופני, היא היתה פצועה קשה, פירפרה בין חיים ומוות, היתה 23 יום מונשמת בטיפול נמרץ. עד שהצליחו לייצב את הנשימה, ומהנקודה הזאת התחיל המסע הפרטי שלה לחיות. והשאלות שעלו אצלי היו מה זה נקרא לחיות? ועד כמה זה תלוי בנו? האם יש גבול לאחריות שלנו? זה המקום שענין אותי לחקור. המפגש איתה הוכיח שיש לנו מקום בתוך השאלה מהי האחריות על החיים שלנו? דרך צילה אפשר להבין את המושג "כוח חיים", לגעת בו, להבין שיש דבר כזה והוא אפשרי.

"היו ביננו המון שיחות עד שעלה הראיון להעלות את המופע", ממשיכה גלית, "רציתי לקבל הסכמה שלה, זה לווה באינספור התלבטויות כאילו המופע עצמו היה עוד שלב בשיקום שלה. אחר כך ניבחרו הרקדנים, שגם איתם בתוך המופע עשינו יחד דרך מרתקת ומתלבטת. צוות יוצרים מדהים שהיה בדיאלוג פתוח וקשוב לתהליך היצירה. החיים של כולנו התערבבו עם השאלות שזימן הסיפור של צילה . טל אבני רקדן ואיש קונטקט, מוסיקאי , ג'נגלריסט ושחקן, נ, היה מאד קשה למצוא גבר עם יכולות אמנותיות כל כך מגוונות , איריס נייס הדר, רקדנית ופרפומרית מופלאה , ואת הסיפור על הבמה מחזיקה עבודת המיצג של הדס גרטמן, אמנית מיצג, עובדת עם נייר, שלמדה איתי במוסררה. השימוש בנייר היה דימוי שמיד התחבר לי לסיפור של צילה - הוא מצד אחד עדין יכול להיקרע משול לגוף השביר שלה, מצד שני ניתן ליצור ממנו צורות והקשרים חדשים , כמו אותם מעקפים נוירולוגים אותם ביצעה צילה, אשר שינו את הצורה העצבית במח שלה ועזרו לה להשתקם".

גלית מתארת רגע מתוך המופע: "אני זוכרת שעבדנו על הרגע שבו צילה לומדת לומדת ללכת מחדש. זאת היתה תחושת חוסר אונים כזאת גדולה של הגוף. וישנו גם המשפט הנפלא שהיא אומרת לאחות שרוחצת אותה: 'אני רוצה שתדעי שפעם הייתי אשה אלגנטית'. כשצילה ראתה את זה היא התרגשה מאד בכתה ואמרה ואמרה, הצלחתם להעביר את זה, שם בדיוק הייתי. וזאת היתה התמונה שלי כצופה שמתבוננת על אשה שמנסה לנעול את נעלי העקב שלה ולחזור להיות מי שהיתה. ואוספת את כל הכוח עד שמצליחה. לא היה בקהל מי שלא ניגב דמעה לתוך השקט שתאר באופן מדויק כל כך את כמות הכאב והתקווה שהיתנקזו לתוך גוף נשי אחד שהתנועע על הבמה".

גלית ליס היא זאת שיזמה, ביימה, בחרה, מריצה את המופעים ועובדת קשה מאחורי הקלעים כדי לשווק, למלא אולם, לשלם לשחקנים, להריץ הלאה, לייצר שיתופי פעולה, לגייס כספים, לפנות לקרנות, לעניין גופים. כשאני רואה אותה, באותו שקט מרוכז שבו שולחת החוצה כל כך הרבה חוטים בלי לותר על אמהות לשלושה ילדים, בית זוגיות- גם זאת דוגמא לכוח חיים. זהגם גורם להרהר בשאלה, מה זה אומר להיות כוראורגרף עצמאי במדינה שבקושי מסבסדת תרבות?

בנוסף, כשמאחוריה תואר ראשון ושני באקדמיה למוסיקה, ניהול וריכוז מרכזי תרבות ומחול, בוחרת היום ליס ללמד נשים מבוגרות שחלמו כל החיים לרקוד. נשים  עם כמיהה לריקוד מגיל שישים והלאה שהגוף שלהם חלם, והיום החיים פינו להן הזדמנות. "אין דבר יפה ומפליא", היא אומרת, "כמו לראות את הנשים האלה רוקדות אחרי שנה, כי מה שצף למעלה זאת הבשלות, העומק, שהגיל מייצר. ומי שמוכנה לפתוח את עצמה להתנסות חדשה לגמרי, לחקור את הגוף שלה, ולהניח על הרגעים האלה ועל הגוף המבוגר הזה תשומת לב, פשוט מתחילה לרקוד".

צילה, המופע החדש של ליס, ממש שווה את היציאה מהבית. אני לא זוכרת חויה תיאטרלית או אחרת שריגשה אותי בשנים האחרונות כמו העבודות של ליס. אולי בגלל שמדובר בנשים מבוגרת שהן אני - אולי בגלל מדובר בשילוב של כאב שממנו אפשר לייצר תקווה. ואולי בגלל ליס עצמה, שמעיזה לגעת בחומרי הגוף והתודעה של נשים ולשאול את השאלה המשמעותית מכולן: למה בעצם אנחנו קוראים חיים? חיים משמעותייים?

>> ההופעות הבאות: 19.6, בשעה 21:00; 19.7 בשעה 19:00, אולם ירושלמי, מרכז סוזן דלל תל אביב. להזמנות: 03-5105656




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה