שמישהו יעשה כאן סדר!

דורית כהן מסתכלת על הדירה המבולגנת שלה ומתחילה להבין למה אנשים מתרגלים להיות לבד. לפני שיבוא האחד, היא חייבת לשטוף כלים

14/06/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» אוף, איפה הקומקום? (צילום: Thinkstock)

אני מסוגלת להבין איך אנשים מתרגלים לחיות לבד. פעם לא הבנתי, אבל היום הבנה הזו נגלית במלוא הוויתה במיוחד כשאני מביטה על הדירה בסופי השבוע בחודשים האחרונים. בדירת שישים המטרים הרבועים שלי, שאותה אני עוזבת מידי יום בשעות הבוקר המוקדמות וחוזרת אליה בשעות הערב ולעיתים מאוחר מזה, בדירה הזו אני חולשת על כל האזורים בבית ומפזרת בלי הגיון ובלי סדר את החפצים שלי, כחיה המסמנת טרטוריה. בסוף השבוע אני מגלה שפיתחתי אדישות לבלאגן הזה, והיא מסוגלת להיגרר ככה היישר לתוך שבוע חדש עם אי סדר שנערם  - ועם התוצאה הסופית שלא שטפתי כוס במשך שבועיים.

בגדים נמצאים בכל עבר, כלי איפור ומוצרי קוסמטיקה יכולים להיות במטבח, הדברים לא מרוכזים במקום אחד כפי שראוי. מספיק להיכנס לדירה של זר וללמוד על אודותיו, ומהדירה שלי לומדים שכאן לא רק שוהה הרווקות - היא מקודשת ואף מתהדרת בנוכחותה. בית שבלי מילים אומר: תביטי טוב על ההרגלים האלו, הם ביטוי לאישה שלא מתכננת מערכת זוגית בקרוב.

אני נאבקת עם המחשבה. מה כבר קרה? אני צועקת מנגד. נכון לרגע זה רק אני פה, ואני עובדת הרבה שעות מחוץ לבית ולפעמים אין לי כוח לסדר. אז לא שטפתי את הכלים של ארוחת הערב והשארתי את כוס הקפה והצלחת בסלון יומיים. ולא סידרתי חזרה את השיש, ולא החזרתי את המצרכים חזרה לארון. מה זה אומר? איך אפשר לעשות הכול, זה קשה. אז לא הרמתי את השערות שנשרו במקלחת והכביסה נערמה לה במקצת, אז האבק הצטבר לו על המדפים ולא ניקיתי עם סמרטוט את הרצפה. נו? בגלל התנהגות כזו המסקנה שויתרתי על זוגיות? אני עייפה, והמחויבויות לחיים גונבת לי חלק ניכר מהכוח, אז איפה שאני עומדת מול עצמי אני מקלה מעט. אז מה? זה לא אומר כלום!

בסוף מתרגלים להכל

אלא שזה אומר הרבה. הבית שלי  הוא ביטוי לעייפות, לכניעה לגבי אפשרות לחיים זוגיים. לא קל להבין ולהודות בזה, אבל זה ככה. וכל המחשבות הכעסניות והילדותיות שאומרות כשיגיע גבר לפתח דלתי הבית יהיה נקי ומסודר למשעי, כשיבוא הגבר אני אתאפס על עצמי ואוכיח שוב את כישורי ויכולותיי בניהול הבית ביד רמה, כשיגיע הגבר יהיה לי חשק ועניין וכוח לעשות את הדברים שוב, כל המחשבות האלו - ובכן, אני חוששת שהן בולשיט אחד גדול.

זהו אותו תקליט שבור שבו אנחנו אומרים "אבל כש...". "אבל כשיהיה לי כסף אני אתחיל לעשות ספורט", "אבל כשיהיה לי פנאי אני אתחיל לבשל ואקרא יותר ספרים", "אבל כשתהיה לי אהבה אני אעשה דיאטה", "אבל כשיהיה לי גבר הבית יהיה נעים ונקי" - דפוס עגום שגורם לנו לתלות עשייה בגורם חיצוני. אבל מעבר לכך, יש כאן בעיה בסיסית אחרת: ההרגל. כולם מתרגלים, גם אלה עם המודעות הגבוהה ביותר. המגיפה של המאה העשרים ואחת, שבה ניתן למצוא כמות אדירה של רווקים ורווקות מתחילה מעצלנות ועייפות שיוצאת לראשונה בניהול הבית ובבלגן שאנחנו מסכימים ומרשים לעצמנו לחיות בו ואותו אנחנו מאמצים ומסגלים לעצמנו מבלי משים. כן, יש קשר ישיר. כשהחפצים פזורים להם בכל עבר אנחנו מתרגלים למרחב שקשה לצמצם אותו. כמו שקשה לחזור לתל אביב מניו יורק, כמו שקשה לחזור ממרחבים פתוחים לעיר, כמו שקשה לרדת בשכר. אנחנו הופכים לעצלנים. אותה עצלנות שמכרסמת ברמה האישית יוצאת בהתאמה כאשר אנחנו אמורים להתחיל ולנהל מערכת יחסים. ואני מאמינה שבשביל להיות במערכת יחסים צריך להיות ראוי לה. אנשים ללא זוגיות צריכים לחיות בביתם כאילו הם חיים עם עוד מישהו ולא בזוהמה. הם צריכים לחיות באותה צורה כמו זו שהם מתכננים לעצמם עם בן זוגם העתידי. כל אחד צריך לנהל את חייו הפרטים בצורה איכותית ומקסימלית כאילו הולכת לצידו האהבה. אני משוכנעת בכל ליבי שכך תגיע הזוגיות אליה הוא ראוי. טוב, תסלחו לי. הלכתי לסדר את הבית.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה