ליד הברזיות ועל הברזלים

בסוף השבוע הקרוב תתקיים מסיבת המחזור הגדולה של כל התל אביבים ילידי 62'. רונית הבר, בת המחזור, נזכרת במורה אורה, בנעלי המגפר ובהברזות לים

11/06/2012
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • RSS

לפני כמה חודשים מלאו לי 50. מספר של גדולים, עגול וכבד. מנטלית, הכרונולוגיה הזו לא התחברה לי. היה נדמה לי שמדברים פה על מישהו אחר, למרות שהפרצוף כבר משדר רמזים משלו. כנראה זה סוג של הכחשה. מה שבטוח הוא שלא התכוונתי לחגוג בשום מסיבת "חיים שכאלה". אני הרי עוד עסוקה מדי, ממש לא בשלב של לשבת רגל על רגל ולהביט אחורה בנחת על מפעל חיי.

וכך יצא שלא עשיתי שום ברייק משמעותי, לא נסעתי להודו, לא הייתי, אפילו לרגע, מלכה של שום מדבר, לא נראה לי דחוף לקפוץ בנג'י וגם לא מצאתי עדיין את הספורט שראוי להתמכר אליו (ומי שמכיר אותי יודע שהסעיף הזה הוא באמת רעיון מופרך). סתם המשכתי ליהנות מהחיים עם החברים הטובים והמשפחה.

אבל נדבקתי יפה בגל הנוסטלגיה. לפני כמה חודשים החלה להתארגן בפייסבוק מסיבת המחזור הגדולה של כל התל אביבים ילידי 62', השנתון שלי, שתתקיים בסוף השבוע הקרוב.

כל יום, ככל שיותר פרצופים ותמונות צצו שם, אני מודה שהפאסון שלי לא עמד בכל השמאלץ הזה והנוסטלגיה הזו פרטה לי בנעימות על מיתרי הרגש. הזיכרון החלוד עבר שיוף ואפילו שכולנו מבוגרים ולפעמים בקושי מזהים, הסיטואציות מהילדות עלו לתודעה בבהירות וראינו שוב את עצמנו ואת האחרים כילדים שהיינו פעם. רותי פורטרפליך - שהתגייסה לעזור בארגון האירוע הענק ומככבת בכתבה שעשו על האירוע ב"יומן שישי" - היא ילדה שהיתה איתי בכיתה וכך גם תמי ואפרת ושני ויואב ואדם ורונית ואודי.

העולם המופלא

קצת זרה ולא שייכת הגעתי לכיתה ג' לבית ספר "דוגמא" בצפון בן יהודה. המורה אורה הושיבה אותי ליד אחד, ג'ינג'י, גלי, ילד הים הנצחי שהמורים לא ידעו איך לאכול. הילדות העיוורות מרגלית ואורלי תקתקו במכונות ברייל ואנחנו ציירנו שערים במחברות והדבקנו מדבקות של "העולם הנפלא".

כיתה ד'3

המנהלת לאה היתה סופר מפחידה ובלהה הסגנית היתה המאמא המנחמת. התלבושת האחידה הפרחונית זוהתה כבר אז כמופת של טעם רע, כך גם נעלי המגפר שקנינו כל שנה בחנות הקבועה בבן יהודה-נורדאו. המורה לזמרה ניסים ורסנו לימד אותנו שירים שלא שמענו בחיים (מה יפית עמק נוי...) והתעקש שנכתוב את המילים בפנקס ייעודי קטן ומקושט, המורה לציור תמרי, סוג של בן גוריון שחור שיער שקישט את קיר הכניסה א-לה מירו, ממש עודד אותנו לצייר, חכמוב המורה להתעמלות הכריח אותנו ללכת על הקורה, ובשיעורי כלכלת בית (כן, היה שם מטבח וגם חדר אוכל) למדנו להכין את דיפ הגורמה החדשני גבינה עם זיתים מגורדים. בחצר האחורית, אחרי הקלאס, הבנות הלכו לרקום בצריף של מלאכת יד והבנים פנו לחדר הנגרות, ולא היה לנו מושג מה הם עושים שם. אחר כך נפגשנו ליד הברזיות, וכשהתחילו החיזורים משחק התופסת הפופולרי שהמצאנו היה "חטיפת מטוס סבנה".

נילי ורונית. שימו לב לתלבושת האחידה ולנעלי המגפר

אחרי מסיבות היומולדת שכללו מתנות בסגנון דוק, חמש אבנים וחבילת צבעים, הסלון המשפחתי החל לארח את מסיבות האמת וחובה. אחת הראשונות שבהן היתה בסלון של גלי כשעל הקיר מתנוסס פוסטר רומנטי של זוג בשקיעה (ויכול להיות שהיה שם גם סוס) זוכרים אותם?

ביום כיפור הרחוב היה הופך לנחל ילדים, וכשהיינו בכיתה ו' נדפקה לנו הסוכה הקבועה שהיינו בונים בחצר של תרי, כי היינו עסוקים במפעל ההאפלה. מעבר לזה לא זכור לי שעולם המבוגרים נגע בנו ממש, היינו עסוקים בדרמות הקטנות שלנו. רביעיית החברות ההדוקה שלנו נסדקה כשאורנית עברה למקום המרוחק והלא ידוע הזה, רמת השרון, ובערך באותה שנה, כשדיקלמנו יפה את "בונז'ור פיליפ, סה ז'אק...", גילינו את המחזור הראשון בשירותים של הבנות.

לכל מקום הלכנו ברגל, לגן העצמאות פסענו יחפים, השכונה היתה קטנה והים היה הבית השני של כולנו. אביגדור לא היה רק דשא, הוא היה ממש שכן.

בתיכון התפצלנו, יצאנו מהבועה והשכונה גדלה לנו פתאום. התברר שיש חיים גם במזרח אבן גבירול ובצפון שלו, ביהודה מכבי ואפילו ברמת אביב שהגיחה אליה היתה הרפתקה של ממש. ויש נוער עובד, וצופים לאחרים, והרקדות עם האדמה הרועדת של קרול קינג בכיכר שאז עוד קראו לה כיכר מלכי ישראל.

עירוני ה', מחזור כ"ה

נפגשים עם גרבלסקי המאיים, מרגליות האופנוען, רמי כהן שהיה מורה לחיים הרבה לפני שהמציאו את המושג הזה, ואחד יואל גבע צעיר, שרק התחיל ללמד מתמטיקה וכבש אותנו בעזרת "כפיתו, מזלגו" (מוקדש לגילבו...). ומעל כולם ד"ר לנדא המנהל והמחנך שלנו, הנסיך מקרקוב שהאדים בכל פעם שבדקנו את הגבולות והתרכך בכל פעם שאביב איתני אמר "אני מודה". לזכותו תיזקף לנצח הזזת שעון התחלת הלימודים ל-8.20, כפתרון אלגנטי לבעיית האיחורים הכרוניים שלנו.

מפלס הצחוקים עלה לרמות שנדמה לי שלא חזרו על עצמם מאז. בין לבין התאהבנו בבחורים הגדולים והלא נכונים, שמצדם בטח התאהבו בבנות הלא נכונות. הברזנו לים בכל הזדמנות אפשרית ונגעלנו מהסיגריה הראשונה. בחורף, כשרחובות מיכה וירמיהו הפכו לנהר שוצף, חצינו אותם יחפים ובמרפסת הקטנה שהוסבה לחדר ניגנו שוב ושוב את ג'נסיס ודיוויד בואי הנצחי עם כל המילים בעל פה.

השביתה הגדולה סידרה לנו את המאזן הכלכלי, קו 4 ו-5 היו כלי התחבורה, והבילוי העיקרי, שלי לפחות, התרכז במשולש שקודקודיו קולנוע תכלת, קולנוע פריז והסינמטק. ומכאן החיים כולם.

אני רק מתחילה לגרד תמונות מתחתית הזיכרון המאד סלקטיבי והגרוע שלי. כל כך הרבה נערם עליו מאז ובכל זאת הילדות יושבת שם חזק מאד. גם כשאני מגיעה היום לבקר את ההורים, מחפשת נואשות איפה לחנות את האוטו, אני עוברת באותו מסלול. במקום שמות רחובות עוברים לי בראש שמות של ילדים: אולי ימצא מקום ברחוב של ריבה ותרי, והנה אני עוברת את הבית של גילי טנצר ואולי ברחוב של נעמה פאר וסבי, והנה אני כבר עושה סיבוב גדול, עוברת ליד הבית של המורה אורה ומגיעה שוב לצומת של ז'בוטינסקי-בן יהודה, רק כדי לגלות שעל הבית של אפרת מתנוסס שלט "למכירה". מסיבת ה-50 הזו תנער בוודאי עוד אבק ותגלה לנו מי היינו ומי חשבו שאנחנו. אז מי בא?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה