מתביישת בדרך למטוס

באמת? פוסט נשכני וחד על מוסר כפול וחוסר יושרה בממשלת ישראל מפי מי שעוד רגע עוזבת את המקום הזה? דווקא כן

11/06/2012
רונה תמיר קבלו עדכונים מרונה
  • RSS

מאז הפוסט האחרון שפרסמתי כאן כתבתי עוד שלושה, לפחות. הם היו מרתקים, בחיי. משעשעים, קולחים, זוהרים להם באור נגוהות של פובליציסטיקה אישית משובחת עמוק עמוק בתיקיית המחשב שבה גנזתי אותם. לא מדובר בחרדת פרסום (את זה אני שומרת לפיצ'ר שלי), מדובר בסתם חרדה רגילה ופשוטה. כזאת שתקפה אותי בכל פעם שהדלקתי את המחשב כדי לשלוח פוסט לבלוג ורפרפתי על אתרי החדשות, ומיד הבנתי שזה לא הזמן להתעסקות נרקיסיסטית, גם אם משועשעת, בקורותיי. המקום הזה מתחרפן, ולמי אכפת מתלאות הרילוקיישן של מעמד הבורגנות השבע והמיוסר.

זה התחיל בשאול מופז והרפתקאותיו הליליות בלשכת ראש הממשלה. אוי, היה לי כל כך הרבה מה להגיד על זה. ואז השתלטה המבוכה: באמת? פוסט נשכני וחד על מוסר כפול וחוסר יושרה בממשלת ישראל מפי מי שעוד רגע עוזבת את המקום הזה? אפשר לומר שחסכתי קצת עומס מרשת האינטרנט- כתבתי כבר לעצמי בראש את הטוקבקים והחלטתי לגנוז גם את הפוסט שבו הודיתי למופז על כך שהקל עלי מעט את הצער על העזיבה המתקרבת.

ואז הגיעה מירי

ואז הגיעה מירי – לא השוויתי סודנים לבני אדם – רגב. וגם מרזל, בן ארי, דנון, ישי ושאר מדינאים דגולים שעזרו לי להבין שאולי זה לא זמן לפוסט בועתי שעוסק בחששותיי מלהפוך לעקרת בית אמריקאית נואשת (הו, הלוואי שמירי רגב היתה עקרת בית נואשת. הלוואי שמיכאל בן ארי היה מחליט להקדיש קצת יותר זמן לגינון ביתי. ולא, לעקור עצי זית לשכנים בג'ינספוט זה לא נחשב).

אז במקום זה כתבתי פוסט נוקב על פליטים ומהגרי עבודה באשר הם, כולל מי שמהגרת לארץ אחרת וחשה עצמה כפליטה ממדינת היוליה שמאלוב-ברקוביצ'ים שמציעים לכלוא אנשים כמותה במחנות. ומיד גנזתי אותו, כי יש גבול לדמגוגיה (לא שהחבר'ה הנ"ל שמעו עליו. ובכל זאת). במקום זה עשיתי מה ששמאלנים עושים הכי טוב :נאנחתי, התביישתי בשקט והסעתי את שקי הבגדים שפיניתי מהארון לארגון א.ס.ף המסייע לפליטים.

והמשכתי לקרוא חדשות בתחושות זעם וייאוש ובעיקר עצב ולרסן את עצמי בקולות פנימיים של "אין לך זכות, את לא נשארת כאן להיאבק, אז תשתקי ותמשיכי לארוז". הזכרתי את זה לעצמי גם למקרא קרבות הסטטוסים האכזריים והמיותרים בין יוזמי המחאה החברתית (אולי בביטוי 'מחאה חברתית' הכוונה היא למחאה אחד נגד השני ברשת החברתית?), ומלחמות האגו של בכירי מערכת הביטחון (והבשורה הטובה: התגלה בוץ טובעני יותר מזה הלבנוני, והוא נמצא בביצה שבין עזריאלי למוזיאון תל אביב).

רק ידיעה אחת עודדה אותי, והיא הניסוי האדריכלי של אנג'יניר בנימין נתניהו: לנסר חמישה בתים ולהעביר אותם מגבעה כבושה א' לגבעה כבושה ב'. נכון, מאה מיליון שקל זה הרבה כסף (אגב, תלוי את מי שואלים, אילן בן דב לא מתרגש מסכום כזה בכספי הפנסיה שלנו), אבל אם מתייחסים לזה בתור פיילוט לפרוייקט ניסור ירושלים והעברתה לאיזה חור על כביש הערבה – זה ממש כסף קטן! שלא לדבר על כך שהתחרות הבריאה עם חומוס לינה מהעיר העתיקה תגרום ליטבתה להוריד מחירים. כולם מרוויחים.

נמאס לי להתנצל

אז בינתיים המשכתי להרגיש רע ולהשכיר את הדירה, לארוז, לסגור עניינים מול הרשויות ועוד קצת להרגיש רע. ואפילו לי, שאוחזת בתפיסה לניניסטית של "חייב להיות ממש רע לפני שיהיה ממש טוב" (כמו שהיינו צריכים לספוג את 'אהבה היא שיר לשניים' של אילנית באירוויזיון 1977 כדי להביא אותה בניצחון עם 'אבניבי' שנה אחר כך) – כבר לא ברור איך בדיוק יהיה פה טוב.

ובאמת שלא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד, כי במקרה הטוב זה נשמע כמו צביעות ובמקרה הרע זה סתם מבאס את מי שמרגיש כמוני אבל אשכרה צריך להישאר לחיות כאן בשנים הקרובות. עד שנמאס לי להתנצל. נכון, אנחנו עוברים לגור בארצות הברית לתקופה בלתי מוגדרת. אבל בלתי מוגדרת אומר גם שאנחנו בהחלט יכולים למצוא את עצמנו בחזרה כאן בעוד שנה. וגם אם לא – כל אהובינו ויקירינו נמצאים כאן, לפחות עד שיתחילו להעלות אותם על משאיות למחנות הסמולנים ("אויש, איך את מעזה להשוות?!").

ותנו לי לחסוך לכם את הטוקבקים :לא, אני לא חושבת שבארצות הברית אין בעיות חברתיות, אזרחיות, מדיניות, כלכליות, מוסריות. להיפך, אני חולקת על ההשקפה האמריקאית כמעט בכל תחום ובאמת תוהה לעיתים איך אני אחזיק שם מעמד. והתשובה לזה היא די פשוטה :לא אכפת לי.

אני אהיה זרה שם, ראש קטן ובלתי נחשב. אני לא אוכל להשפיע על מהלכים פוליטיים, ובתמורה העוולות שהממשל האמריקאי יעולל ברחבי המדינה והעולם לא ייעשו בשמי ולא ייצגו אותי. אני לא אתבייש כאזרחית כשאקרא את העיתון, אני לא ארגיש אשמה או צער או ייסורי מצפון. אני אסתכל מהצד ולא אהיה שייכת – לא לטוב וגם לא לרע. ממש כמו אמות אמותיי בשטייטעלך בגליציה והסביבה.

יכול להיות שהיהודי הנודד בעצם צדק כל האלפיים שנה האלה?

כי מדינת ישראל עוד לא למדה את מה שספיידרמן כבר שכח מזמן: עם הכוח באה האחריות. אי אפשר מצד אחד לצעוק שאנחנו יוצאי דופן והנסיבות שלנו מיוחדות ובגלל זה מותר לנו מה שלאחרים אסור (לפתח תעשיית טקסטיל ענפה בנגב, למשל) ומצד שני לתבוע יחס שווה כאל עם ככל העמים ולמה צועקים רק עלינו אם כולם עושים אותו הדבר. אי אפשר, חייבים לבחור. קוראים לזה להתבגר.

אז בחרתי. לפחות לזמן הקרוב: בלי כוח, בלי אחריות.

וזה כבר גורם לי להתבייש מאוד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה