המילה משחררת

רק הדמות של פרנזן שמצאה את ייעודה במילה הכתובה נגאלת במידת מה, זוכה לחופש מהגיהנום הפרנזני המוכר. ציפי גוריון מורדי על "חרות", השני אחרי "התיקונים"

10/06/2012
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
»

חירות / ג'ונתן פראנזן

מאנגלית: עפרה אביגד

עם עובד

מששתינו סיימנו לקרוא את "חירות", חברתי העלתה את השאלה למה בכלל קוראים לספר כך, והאם ראוי היה לתרגם את Freedom, שם הספר באנגלית, ל"חופש" ולא ל"חירות"? הדמויות של פראנזן אינן חופשיות במיוחד, אך כל אחת בדרכה שואפת לשחרור מסויים. וולטר מנסה להושיע את הציפורים ואת כדור הארץ, בנו ג'ואי מנסה למצוא את חירותו בעשיית כסף ובניסיון להשתחרר מקוני, חברתו מגיל 14, ריצ'רד כץ, חברו הטוב של וולטר מנסה לעשות מוזיקה ממש טובה ורוצה תהילה, אבל בעצם לא רוצה להתמודד עם השלכותיה, רק פטי, אשתו של וולטר והגיבורה האמיתית של הספר, לא לגמרי יודעת מה ישחרר אותה לחופשי והאם היא בכלל הייתה צריכה ללכת עם ריצ'ארד ולא עם וולטר.

ג'ונתן פראנזן מתעסק בחייהן של משפחות אמריקאיות מודרניות. ביחסי הציבור שעושים לו מרבים להעלות את ההשוואה שנעשתה בינו לבין טולסטוי. ההשוואה עולה בעיקר משום שפטי קוראת את "מלחמה ושלום" במהלך חופשה אחת קריטית בבית על אגם אין-שם, האקס-טריטוריה האולטימטיבית של וולטר ופטי ברגלנד, אך היא מתבקשת משום שפראנזן באמת נכנס לנבכי הנפש של מרבית הדמויות במשפחת ברגלנד על נספחיה.

כיאה למי שכבר קרא כמה ספרים חדשים יותר מ"מלחמה ושלום" פראנזן מקפיד לרענן את נקודות המבט שלו. בתחילה אנחנו למדים על הברגלנדים מנקודת מבטה של אחת השכנות שלהם. היא מתארת את פטי המושלמת, את וולטר העדין והאכפתי ואת בגידתו של ג'ואי בהם בכך שעבר לגור אצל קוני, חברתו, ואצל אמה ואביה החורג הרפובליקנים, רחמנא לצלן, בגיל 17. לאחר מכן אנו קוראים את האוטוביוגרפיה שפטי כותבת בעצת הפסיכולוג שלה ומבינים כמה היא רחוקה מלהיות אותה שכנה מושלמת. יותר מאוחר נקבל את נקודת מבטם של ג'ואי, של וולטר, של ריצ'ארד ושוב של פטי לסירוגין על ההתרחשויות שלאחר עזיבתו של ג'ואי.

נקודות המבט השונות מאפשרות לפראנזן לחפור בנבכי נפשה של כל דמות, במניעים שלה, בצורת גידולה, במשפחה שלה, בדרכי פעולתה בעולם. זה גם גורם לתחושת אי-נוחות כשבפרקים המוקדשים לוולטר הקורא מותקף במידע רב אודות אוכלוסיית הציפורים בצפון אמריקה, גידול האוכלוסין ופיצוץ מבוקר של פחם, אך פרט לזה- רוב הזמן ההתעמקות בדמויות גורמת לתחושת היכרות אמיתית עם כל אחת מהדמויות ולסיפוק שנגרם מקריאת רומן אפי של ממש.

מתמסרת למילה

לאור כך, משונה מעט שהדמות היחידה שלא זוכה לפרק משלה או להתייחסות יותר משטחית היא ג'סיקה, הבת הבכורה של פטי ושל וולטר. מעבר ללומר עליה שהיא הולכת ונעשית דומה לפטי בצורת הדיבור שלה, אנו רק זוכים לשמוע שהיא היחידה שעוסקת בתחום המתקרב לזה של יוצרה: מו"לות. בניגוד למשפחה הסובבת אותה, ג'סיקה רגועה יחסית. היא אינה עוסקת בנבירה בזכרונות ילדותה כמו פטי, אינה מתעסקת באובססיביות באורח חייה כמו וולטר, אינה מתמרדת בכל הקדוש למשפחתה ומסתבכת כמו ג'ואי ולפיכך היא גם לא זוכה ליותר מדי זמן אוויר בספר. ג'סיקה ממשיכה הלאה, היא עוזבת את הבית ומתמסרת לתחום שבו המילה הכתובה והפיכתה לסיפור עומדים במרכז, ועוסקת בשחרורם לאוויר העולם, ולפיכך היא הדמות היחידה ב"חירות" שזוכה לחופש של ממש, שנדמה לי שמקרין גם על החופש של פראנזן להשקיף מבחוץ על משפחות כמו משפחת ברגלנד ולשחרר אותן על תסביכיהן בצורת ספר.

הבחירה, על אף כל האמור, בתרגום של Freedom ל"חירות" ולא ל"חופש", מכניסה פנימה גיבורה נוספת של הסיפור, הלא היא ארצות הברית של אמריקה. לכל אורך הסיפור שזורה צפון אמריקה של היום, על נבחרי הציבור שלה, על הדרכים של תושביה לעשיית כסף, על מלחמותיה, על היוצרים שבה ועל דרך התקבלותם, על הפסטיבלים שלה ועל הבתים-על-אגמים ומוֹטלים-בצידי-דרכים  שבה, על משפחות ניו-יורקיות שמקפידות לצטט את הניו-יורק טיימס, לשמור גליונות שלו, לגזור מתכונים מתוכו שלעולם לא ינוסו ולקרוא אך ורק ספרים מומלצי טיימס, מה שהופך את העובדה ששני הציטוטים בעטיפת הספר לקוחים מהניו-יורק טיימס למעט תמוהה. באופן הכתיבה של פראנזן על אותן משפחות אפשר למצוא לא מעט אירוניה וממש מעט חמלה, אך במסגרת המשימה שהוא לוקח על עצמו- הוא מצליח.

צילום ג'ונתן פרנזן: GettyImages




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה