"אסור לי לשקוע בדיכאון"

דפנה אור פוקס גילתה שהיא חולה בסרטן שד גרורתי. מהר מאוד הבינה שכדי לנצח את המחלה הארורה, היא צריכה לאכול, לישון ושאסור לה לשקוע בדיכאון. יומן מלחמה

10/06/2012
דפנה אור פוקס קבלו עדכונים מדפנה אור פוקס
  • RSS
» התרופה לא הפכה אותי להיות מישהי אחרת

את ההודעה על כך שיש לי סרטן, קיבלתי שבוע לאחר שנחתתי מחופשה בלונדון עם חברה, ויומיים לפני מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתו של אבי שחגג 70. אני זוכרת את הנסיעה בחזרה משדה התעופה, בדרך אמרתי לבעלי שאסף אותי מן משפט, בדרך אגב, שיש לי "גולה" בצוואר. לא הוספתי מילה ולדעתי גם הוא לא. שנינו עוד לא הבנו אז מה מצפה לנו ואיך חיינו עומדים להשתנות.

באותו ערב הגענו לפגישה עם הגינקולוג, שדיבר איתנו על כך שהוא רוצה שנתקדם להפריה חוץ גופית. כדרך אגב, הראיתי גם  לו את הבלוטה. הוא מישש  אותה ואמר שכדאי לבדוק לפני שמתחילים בטיפולים, כי זו בלוטת לימפה.

יצאנו משם מרוגשים ומתוחים.

בבית נכנסתי למחשב, כי עד אז אני והבלוטות שלי לא ממש הפרענו זו לזו. הבנתי שאם אין לי שפעת, או פצע, כדאי להתחיל לדאוג.

כעבור שבוע ועוד כמה בדיקות התבשרתי על כך שאני מצטרפת לקבוצה הנכבדה של חולי סרטן.

"התחלתי לחשוב שחיי עומדים להסתיים"

הייתי בת 40, נשואה מזה כשנה וחצי, עסקתי במקצוע טיפולי כשלפתע מצאתי את עצמי נבוכה ומבולבלת לנוכח האבחנה החדשה שניחתה עליי.

וכל זאת, כאמור, יומיים לפני מסיבת הפתעה לאבי בן ה-70. היה לי ברור שאני לא מספרת עדיין להוריי, כדי לא להרוס את המסיבה. סיפרתי רק לאחי הבכור, היחיד, ולחמי ולחמותי. נדמה לי שאולי גם לחברות קרובות.

הכול היה עדיין מאוד התחלתי, לא היה ברור עוד איזה סוג של סרטן יש לי בדיוק, חשדו שמדובר בסרטן שמקורו בשד. בביקורי בבי"ח רמב"ם לקחתי כמה חוברות מידע של האגודה למלחמה בסרטן והתחלתי לקרוא, חיברתי אחד ועוד אחד, והנחתי שאם נמצאו אצלי גרורות שמפוזרות בכמה מקומות בגוף – כנראה שמדובר בשלב מתקדם של המחלה. בלילה נדדה שנתי והתחלתי לחשוב על כך שחיי הולכים להסתיים.

ורק דבר אחד הלך והתבהר לי: אני צריכה לעזור לעצמי.

"הבנתי שבלי תרופות זה לא יעבור"

היה לי ברור במסיבה אני צריכה לנסות להתנהג כרגיל. דמיינו בנפשכם שאתם צריכים להגיע לפגוש את הוריכם, יקיריכם, כשאתם מחזיקים בכזו ידיעה, מסתירים, ואמורים לשחק "עניינים כרגיל" כשכל מה שאתם רוצים זה לפרוץ בבכי וליפול בזרועותיהם.

מעולם לא נעזרתי בטיפול תרופתי (למרות שאולי זה היה מועיל לי ומקצר כמה תהליכים בחיי).למרות עיסוקי כמטפלת, למרות שעבדתי יחד עם פסיכיאטרים, גם לי הייתה סטיגמה שלילית ופחד מפני תרופות נוגדות דיכאון או חרדה. אני מטופלת שנים רבות בטיפול פסיכולוגי, חוויתי בחיי מצבי חרדה ודיכאון למרות שתמיד תפקדתי בעבודה ובחיים. לו היו מציעים לי להיעזר בטיפול תרופתי, הייתי נעלבת ודוחה את ההצעה. נבהלת וחושבת שאולי מצבי רע מאוד ואני חסרת תקנה. אבל הפעם הבנתי, שלא אוכל להגיע למסיבה ללא כדורי הרגעה. פניתי לחברה שהיא פסיכיאטרית, שרשמה לי כדורי הרגעה וכדורי שינה.

בקושי רב הצלחתי לשרוד את מסיבת יום ההולדת של אבי, אפילו קראתי את הברכה שאחי התעקש שאני אקרא. אמי כמובן שמה לב שמשהו אינו כשורה, אך אני הכחשתי ובעלי המקסים עזר לי להסתיר. ברגע שיכולתי ל"עוף" הביתה, פשוט לקחנו את עצמנו ונמלטנו משם.

דמעות מכל הכיוונים

למחרת שיתפתי את הוריי. כל המחסומים נפרצו, הדמעות שטפו אותנו מכל הכיוונים, אבל זה מה שהיה נחוץ כדי ש"אצא לדרך", מגובה ומלווה בכל המשפחה שסביבי.

נעזרתי בספרים כמו "לא לסרטן", קראתי בשקיקה את הספר של לארנס ארמסטרונג ומיד היה לי ברור שאני הולכת להשתמש בכל כלי הנשק, בכל הכלים שעומדים לרשותי על מנת להיות חזקה מול מה שמצפה לי, גופנית ונפשית. היה לי ברור שאין לי את הפריבילגיה לשקוע בדיכאון. שאסור לי להזניח את גופי, את  התיאבון והשינה, כי הגוף צריך להיות חזק ולעמוד בטיפולים. בנוסף לכך הבנתי, שחלק מהצלחה וההחלמה תלוי מאוד ברוח, במצב רוח, בלהיות אופטימית באמת. פעם נוספת נעזרתי בחברתי, ולפי המלצתה התחלתי להיעזר בטיפול תרופתי, בתרופה נוגדת דיכאון וחרדה ממשפחת הציפרלקס והפרוזק למינהם.

"התרופות מאפשרות להתפנות למה שחשוב באמת"

מאז, במשך כשנתיים וחצי אני נוטלת את התרופה שנרשמה לי, ואני מתכוונת להמשיך איתה. אני מכירה נשים רבות במצבי שנעזרות בטיפול תרופתי כזה או אחר. לכל מי ששואל אותי לגבי נוגדי דיכאון וחרדה אני ממליצה בחום. מרגע ששיתפתי אנשים בכך שאני נעזרת בנוגדי חרדה ודיכאון , אני שומעת על עוד ועוד אנשים שנעזרים בכך, גם ללא מחלה קיצונית כשלי. מדובר באנשים מתפקדים, עובדים, בעלי משפחה.

אני יכולה היום רק להצטער על כך שלא נטלתי את התרופה עוד הרבה לפני המחלה, ולחשוב כיצד חיי היו נראים אחרת, אולי, בעזרתה.

התרופה לא הפכה אותי להיות מישהי אחרת, אני לא מכורה, לפעמים אפילו שוכחת לקחת אותה. אני חושבת שמה שהיא עושה – זה לאזן אותי, לשמור עליי ולאפשר לי להתפנות למה שחשוב ושאני צריכה באמת: להילחם בסרטן ולנצח אותו.

אני עדיין לפעמים בוכה, לפעמים מדוכדכת, לא מרגישה שאני בהיי - אני פשוט אני - וזה משהו שעוזר לי להתמודד עם חיי, אישיותי, ועם המציאות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה