חוקרות פרטיות בע"מ

יותר ויותר נשים מחטטות לבני זוגן בסלולרי ובפייסבוק על בסיס יום יומי. דורית כהן חושבת שהעידן הדיגיטלי הורס את הפרטיות, מלבה קנאה ושורף קשרים

07/06/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» מישהו הרשה לך לחטט?

את הודעת הטקסט שלה היא שלחה בשעות המאוחרות של הלילה, רק בבוקר צפיתי בה לראשונה. "הוא בוגד בי. נראה לי." היא כתבה שם. למרות שלוש המילים הראשונות הברורות, בחרתי דווקא להתייחס לשתיים האחרונות, המהססות. חוסר הוודאות שלה הבהיר שיש בסיפור הזה הרבה הסתעפויות ונדבכים שלא נכתבו בתיבת הטקסט ואפשר להמתין איתם עד סיום היום. כשישבנו בבית הקפה השכונתי היא נראתה תזזיתית ונמרצת, כמו מי שהניחו לה טבעת סביב קנה הנשימה ורק לסירוגין מצליחה לקחת שאיפה גדולה ולהרחיב אותה מעט. "תגידי, איך הגעת לזה?" שאלתי אותה, "מאיפה הגיעו המחשבות שהוא בוגד בך?".  "אה. חיטטתי לו בפייסבוק ואז בסלולארי". היא ענתה תוך שהיא מיישרת לעברי את מבטה, כאילו מדובר בדבר של מה בכך.

באותו מעמד, היה לי רצון עז לצעוק לעברה: "מה? מה? חיטטת לו בטלפון? למה לעזאזל שתעשי דבר כזה?" רציתי לחזור אחרי המשפט שלה אבל ידעתי שזה יצור דרמה מיותרת. כמה שנים קודם לכן לא היית מתאפקת. לא הייתי מצליחה להבין, איך עושים דבר כזה? איך נוגעים במכשיר ששייך למישהו אחר ומחטטים לו בפרטיות? רק שהשנים האלה לימדו אותי להבין שאנחנו מסוגלים לעשות כל מיני דברים שלא חשבנו שנעשה. אנחנו חיים בעולם שמאפשר ובעיקר מגביר לנו את יצר הסקרנות והחטטנות. אותה נטייה להתעסק בחיפוש אחר פרטי פרטיו של דבר מה, אותו רצון להשיג פיסת מידע נוספת ולהרכיב עוד חתיכה של פאזל. גם אני מצאתי את עצמי מסתכלת בדף הפייסבוק של האקסית של בן זוגי.

כמה שליטה יש לכם באמת על בני הזוג שלכם?

הבעיה עם חיטוט היא שכאשר מתחילים איתו הוא הופך להיות כדור שלג שהולך וגדל, כזה הדוהר לו במדרון תלול. הוא הופך לכאוס, תהום לאין סוף. לרוב, אנשים מתחילים מהצצה טריוויאלית בפייסבוק, בטוויטר או בכל רשת חברתית אחרת של בן הזוג שלהם, כי לגבי הרשתות החברתיות יש מעין מוסכמה חברתית לגיטימית. כולם יודעים שרוב הכניסות והשיטוט ברחבי הרשת נעשים מסקרנות, חטטנות, ובעיקר רכילות. הבעיה היא שמשם הדרך לטלפון הסלולארי, למייל, להריח בגדים ולבדוק ארנקים ומשם לדיון הוכחות וחקירה צולבת של בן זוג קצרים מתמיד. כי חטטנות היא כמו לבה. היא מתבשלת לאט, לאט, על אש קטנה. ומבלי ששמנו לב מתפרצת, גועשת ויכולה ליצור עיי חורבות. עידן האינטרנט והכפר הגלובלי משתית על כולנו חוסר ביטחון במודע או שלא, במיוחד לאלה האוחזים בזוגיות. הן בראשית דרכה והן אחרי תקופה ממושכת. גבר זר ישב לידי על הבר בבית הקפה השכונתי, כשבטלפון הסלולארי הוא משוחח עם חברתו ובמחשב הנייד שלו פתוח דף הפייסבוק עם ארבעה צ'אטים שונים. כולן היו בחורות. חייכתי אליו ולעבר הסיטואציה. טוב, זה לא חוכמה גדולה. אחרי הכול הוא לא בן הזוג שלי.

אבל חייכתי גם  מתוך הבנה שבאמת אין שליטה. עם מישהו רוצה להיות עם מישהי או מישהי רוצה להיות עם מישהו ושניהם רוצים לעשות משהו- אף אחד לא יכול למנוע זאת. רק מלכתוב את המשפט המורכב הזה התעייפתי. ההבנה שאין שום שליטה על בני זוג יכולה מאוד להקל על הסיטואציה ולהשתיק מלכתחילה את יצר הסקרנות המתפרץ. גם עשייה מועילה בהשתקת הרגשות. ככל שאנשים עסוקים במהלך היום הם ימצאו את עצמם פחות ופחות מתעסקים באנשים אחרים, כולל בני הזוג שלהם. הם יהיו עייפים מכדי להתחיל לנבור ולחקור במעלליו של האחר. בן הזוג שלי לשעבר התעסק במוזיקה. אני לא זוכרת את עצמי, בכל השלושה וחצי חודשים שהיינו יחד, חוזרת מיום עבודה ומבררת מה הוא עשה במהלך היום. הייתי עייפה מדי בשביל לשאול וכל מה שרציתי היה ליהנות מהרגעים שאנחנו שוב ביחד. גם חברתי בסופו של דבר הבינה. את הצוהר שפתחה היא סתמה עליו את הגולל וסגרה באופן הרמתי. היא חזרה להיות שוב בת הזוג המשוחררת והמגניבה כמו שהוא הכיר אותה ולפני שלושה חודשים הוא הציע לה לעבור לגור ביחד.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה