אני לאון ואני נשי

"רוב ההומואים מחפשים טיפוס גברי, מאצ'ו איטלקי עם קוביות כמו חול ושרירים בצבע מוקה וכך אני נותר לי בצד עם הנשיות שלי מחכה לנסיך על הסוס", לאון שיינדרובסקי, אקס האח הגדול, חושב שגם בשבוע הגאווה לקהילת ההומואים יש מה ללמוד על סובלנות

07/06/2012
לאון שניידרובסקי קבלו עדכונים מלאון
  • RSS
» נולד ככה. שיינדורובסקי (צילום: זיו שדה)

בשבועיים האחרונים עולות בי תחושות מוזרות. תחושות של פחד, חוסר ביטחון, אי השלמה, מהתחושות האלה שכשהן עולות אתה פשוט רוצה לסלק אותן הרבה לפני שאתה בכלל מנסה להבין מה השורש שלהן. והנה, לפני יומיים הדיאגנוזה הגיעה והתת מודע הפך למודע כמו אור היום. דווקא בחודש הגאווה, חודש שבו אני אמור לחגוג את מי שאני, לשמוח על חלקת השוויון הקטנה שיש לי (לפחות במדינת תל אביב) ופשוט לתת עצמי לנשום לרווחה, דווקא בחודש הזה פתאום עולות בי תחושות של בושה. אני, שכל חיי קיבלתי את "הנשיות" שלי בכל מסגרת אפשרית מרגיש פתאום צורך עז להפוך לגברי יותר, מצ'ואיסטי יותר, פתאום אני בעצמי לא מרגיש בנוח להסתכל במראה.

היום אחרי התבוננות מעמיקה אני יכול לומר שבחרתי להשתתף בריאליטי כדי שיאהבו אותי. כן, אני לא מתבייש לומר. כשיצאתי מאותו בית אחרי שלושה וחצי חודשים של בדידות פתאום גיליתי ים של אהבה, אנשים שמחבקים, ואפילו הגברים "הסטרייטים" שכל חיי חששתי מהתגובות שלהם עוד מכיתה ד' פתאום נראו לי פחות מאיימים. כבר שלוש שנים שאני לא צריך להציג את עצמי, לא צריך לומר "אני לאון ואני נשי", לא צריך לבשר לכולם שלפעמים כשאני מרגיש שמח במיוחד אני גם מורח מייק אפ או קונסילר ולא צריך להסתיר מאף אחד את התנועות הנשיות כפי שניסיתי להסתיר בכל מאודי בזמן המסגרות הצבאיות שם מתוך פחד מהמסגרת הגברית והמליטנטית וויתרתי על חלק גדול מעצמי כדי להתאים ולהשתלב. הרי כולם אוהבים אותי בזכות מי שאני לא?

אז מאיפה מגיעה השנאה העצמית הפתאומית? אין לדעת אם זאת החברה או הקהילה שמכתיבים לי את אותה צורת חשיבה אבל פתאום אני מרגיש שאם אני נשי אני חלש יותר, כנוע יותר, פסיבי יותר (תרתי משמע), מסרים שממש לא מתכתבים היטב עם המסרים הפופולאריים לאחרונה שמדגישים את הגירל פאוור הקולקטיבי וההעצמה הנשית. מסתבר שבין אם נרצה או לא נרצה גם בקהילת ההומואים הכי נוח להשתמש בכלים המגדריים של גבר ואישה. אם אתה גבר אתה אמור להיות גברי, עם שערות על החזה, כריזמטי, קשוח שרירי ושולט, הרי זוהי הפנטזיה הגברית האולטימטיבית, בעוד שאישה אמורה להיות עדינה, נשית, חיננית ונהנתית. אני לא קולע בול לאף אחד מהקטגוריות. אני לחלוטין לא מרגיש גברי, אין מה לעשות, זאת האמת, וגם הנשיות המוחלטת שלי מוטלת בספק. בדיוק כאן, על הגדר הזאת אני מרגיש את תחושת הבדידות הנוראית ביותר.

למרות החופש והפתיחות, אנחנו עדיין מוגבלים בתפיסות מגדריות

לא מתבייש לומר שגם אני כמו הרבה הומואים אחרים מוכרים יותר ומוכרים פחות משוטט באתרי היכרויות שונים ומשונים. לעיתים יש יותר פניות, לעיתים יש פחות, ועכשיו, יחד עם גל התיירות ו"הבשר הטרי" תיבת האינבוקס שלי "מוצפת" ( בוא לא נגזים) בהודעות של אנשים שלא מכירים אותי ואני חייב להודות שזה מחמיא בטירוף. ואם זאת, דווקא בגלל שהם לא מכירים אותי, כמעט בכל שיחה אני מרגיש צורך עז לומר שאני "נשי", מעין דרך שלי להקדים תרופה למכה, למנוע דחייה וכמובן אכזבה. אז נכון, יש תגובות מקסימות שתמיד מסתיימות במשפט שמזכיר שיר של ליידי גאגא, אבל לרוב אני מגלה שבקהילה לא באמת אוהבים טיפוסים נשיים. רוב ההומואים בארץ ובעולם מחפשים טיפוס גברי, מאצ'ו איטלקי עם קוביות כמו חול ושרירים בצבע מוקה וכך אני נותר לי בצד עם הנשיות שלי מחכה לנסיך על הסוס.

אני כועס בעיקר בגלל העובדה שאני נתתי לעצמי לשקוע, אני נתתי לעצמי להתייחס לנשיות שלי כמו אל נכות, אני בגדתי באמון של עצמי וזה מרגיז. מדוע כל פעם יש לי את הצורך להזכיר את אותה תכונה בכל שיחת היכרות, למה אני פשוט לא נפגש בתקווה שאולי אותם גברים חתיכים ייראו מה יש מעבר (אפילו המשפט הזה מרגיז אותי עכשיו)? האם יכול להיות ששנאת הנשיות בקהילה תלויה במודל של מה שהחברה מכתיבה? כלומר, האם יכול להיות שבמידה שבה נשים מלאות יותר נחשבו בעבר סקסיות ויפות הרבה יותר גם אנחנו כקהילה נתפתח והסטנדרטים שלנו ישתנו? קשה לי להאמין. האם זה קשור לשנאת נשים? אני גם לא בטוח. רבים האשימו את ההומואים בעולם האופנה בעיצוב האימג'ים הבעייתים. טענו שהמעצבים הגדולים הם אלה שיצרו את האימג'ים של הדוגמניות האנרוקטיות, בעלות החזה הקטן בגלל הצורך להפוך אותך לנעריות יותר ורחוקות אלפי שנות אור מהמודל הנשי והעסיסי, אבל אני ועוד רבים אחרים בקהילה דווקא מעריצים את אותן דמויות של נשים חזקות שאומרות את דעתן ולא מפחדות ללכת עם האמת שלהן ועם הגוף הקימורי שלהן עד הסוף. ועם זאת, אנחנו, למרות החופש והפתיחות כנראה עדיין אוהבים את הדמויות המגדריות ע"פ ההגדרה שלהן.

איבדתם את זה מרוב ענייני מגדר? כן, גם אני. בסופו של דבר מרגיש לי שקודם כל אנחנו צריכים לאהוב את עצמינו מבפנים, כקהילה, ואני לא מדבר רק על הקהילה בארץ, אלא כקהילה בכל העולם. לאהוב, לשחרר ובעיקר לראות מעבר. חג גאווה שמח.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה