מיטה זוגית ליחיד

עדיף לישון לבד מאשר עם אדם שכבר מזמן הפך לזר. אולגה לביא משחזרת את הלילות הבודדים אבל הטובים, מאז הפרידה ההיא

06/06/2012
אולגה לביא קבלו עדכונים מאולגה
  • RSS
» מה עושים עם הכרית השנייה?

שומרת על הצד שלי. כבר הרבה זמן. הצד הימין רחוק מהקיר, כדי לקום מוקדם בשקט, לא להעיר... שוכבת על הבטן, נושמת את הכרית, רגל שמאל כפופה מעט. ככה אני נחה, ככה אני ישנה, מאז שלקחתי את הקורס הזה שוב,  שעשיתי כבר פעם בהצטיינות - קורס שינה עם שתי כריות ליחיד.

שמיכה זוגית, מיטה זוגית, מקורר זוגי, מרפסת זוגית, מזוודה זוגית, מכונת כביסה זוגית, וארון בטוח זוגי, למרות שתמיד, אבל תמיד חסר לי מקום. זוגיות כובשת. כל החפצים  שלי חיים את חיי הזוגיות שלהם באופן עצמאי ביותר. בלילה, כשאני מכבה את האורות, הנעליים שלי מדברות אחת עם השנייה. האם יש לי מקום בחיי הזוגיות של הדברים שלי? או שיהיה - שוב?

כשנפרדנו, פתחתי את כל החלונות ונתתי לרוחות הסתיו לעשות את העבודה. התיישבתי על הרצפה, נצמדתי אל הקיר. הם נכנסו, ביקרו בכל הפינות, אספו את כל זיכרונותיי, בזהירות, בעדינות, העמידו פנים שזה רק את הצל שלי, ארזו הכל,  ועזבו בשקט. יצאתי מהבית וראיתי את השמיים - נקיים, גבוהים ומבריקים כמו שהם היו בילדותי.

שבועיים לפני כן הרגשתי שמשהו נקרע בי, ופתאום התחלתי לנשום. עמוק. "עד הפופיק" כמו שסבתא אמרה לי פעם. "באת לים - תנשמי עד הפופיק, זה בריא, זה יעשה לך טוב". הייתי עייפה, לא ישנתי שבועיים. לא יכולתי להירדם. ניסיתי להחליף את התנוחה, להפסיק לשתות קפה, לקחת כדורי שינה. עד שהתייאשתי, קמתי ועברתי לסלון. היה לקראת שלוש בלילה, זמן הכי בודד בעולם כשאת היחידה שלא מסוגלת לנוח ולהירגע. התיישבתי על הספה ונעלמתי מהמציאות. ישנתי מלא. ללא חלומות, ללא דאגות ואור יום לא העיר אותי.

ואז הבנתי: אני לא נרדמת כי שוכבת במיטתי עם בן אדם זר, שפעם היה כל עולמי. או לפחות חלק ענק ומשמעותי ממנו, אבל כעת הוא נשאר מאחור.

לעולם לא חשבתי שאצליח להגיד את זה - "אני רוצה שנפרד". אך אמרתי, שמעתי את קולי מהצד, כאילו שזאת מישהי אחרת. אמיצה יותר, משוחררת יותר, בטוחה יותר. לא ידעתי שאוכל להתמודד עם זה. לא ידעתי שאשרוד. התכוננתי לבדידות מוחלטת. אך זה לא קרה.

מאז שהדלת נסגרה אחריו לרגע לא הייתי לבד. הייתי עם עצמי. לא בודדה ולא אבודה. כועסות, כואבת, לא שקטה ולא מאושרת - אולי. בוכה, צוחקת, משתכרת, מבלה, מתעלפת מעייפות, מתעוררת מהחלומות הרעים, מתבוננת בשירים האהובים, במילים של אחרים, בשיחות עם קרובים, בצלילם של החיים שמאחורי החלונות - אולי. אך עם זאת, בלי לדעת מתי, בלי לנחש איך - ידעתי שיעבור.

חיבקתי את עצמי, כי למזלי יש לי ידיים ארוכות. חייכתי לעצמי כשהרגשתי את הדמעות בעיניי. האכלתי את עצמי כשלא רציתי לאכול. קניתי לעצמי מתנות מצחיקות, התלבשתי בשמלות הכי יפות שלי, איפרתי את עצמי, התקלחתי כל פעם שחשבתי על משהו עצוב.

וכל יום מחדש התחלתי מהמילים - "יש לי למי לדאוג ואת מי לאוהב". כאן ועכשיו, חזק ובעדינות. האהבה היחידה שלא תישרף ולא תגמר, הכי משתלמת, הכי כנה, הכי לא פשוטה והכי הגיונית. כך התחלתי לאהוב את עצמי. בדרך הקשה. בדרך הארוכה. בהקרבת אהבה אחרת - למען אהבה עצמית. לשחק בתפקיד הראשי זו בחירה מחייבת - האחריות היא מלאה. אבל אני לא אסתפק ברגשות מסוג ב'. ביחס מסוג ב'.

זה היה הפרויקט שלי, המטרה שלי, היעד שלי.

לתת לזמן המושלם לעשות את שלו

השתחררתי והרשתי לעצמי לקחת חופש מהמחשבות. מכל ההתחייבויות השארתי רק אחת - לשמור על עצמי. שמעתי שירים שבא לי מאה פעמים בלופ - למי איכפת? בישלתי לעצמי ארוכות. הדלקתי נרות באמבטיה. ישבתי במרפסת עם כוס שמפניה וראייתי את הזריחה. ביליתי כל הלילה על החוף עם האופניים. לעולם לא אהיה לבד. לעולם לא אכניס לחיי אנשים זרים רק כדי לא להרגיש לבד, הרי בדידות הכי מפחידה ומוחלטת היא ליד הזרים. אין למלא את המקום, אלא רק למצוא את המקום החדש.

איבדתי המון בדרך של פרידה. חפצים נטולי משמעות. רגשות נטלי כנות. והעיקר - איבדתי את פחדיי להישאר רק עם עצמי. וכשהפסקתי לפחד, הבנתי לעומק את משמעות הזמן. יש  רק יומיים בשנה, שאין ביכולתיי לעשות בהם כלום: אתמול ומחר. ומה נותר לי אם לא היום? היום שלי, שבו יש לי חופש בחירה לא מוגבלת, לא מוגדרת על-ידי אף אחד. חופש בחירה נפשית ורגשית - הרי זה האושר שלי ולא העונש.

בחירה להפסיד במישהו שגורם לי סבל - ולזכות בעצמי, בוגרת ומשוחררת יותר. אפילו אם אינני מסוגלת לקבל את זה כרגע - אני יודעת שהזמן הזה יגיע.

יגיע זמן עבר. בשפה האנגלית יש זמן עבר הכי מושלם בעיניי  - past perfect tense. מזמן עבר פשוט, עוברים לזמן עבר המושלם. תמונות וזכרונות. מילים שנאמרו מתוך הכעס ולא כואבות יותר. לילות משוגעים. הכל עובר מסודר, מ-א' עד ת'. ומאבד את הצבעים. גברים זמן עבר. רגשות זמן עבר. ככה זה עובד, בדיקדוק כמו בחיים.

צריך לתת לזמן המושלם לעשות את שלו. לא להסתכל אחורה ולא קדימה. להסתכל רק פנימה, עמוק ובכנות. להרגיש את עצמי. לסלוח לעצמי. לקבל את עצמי. עברו חודשים ונעלמו זיכרונות רעים. הכאב התמסמס, הכעס נעלם. במקרה ראיתי את התמונה שלו ולא היו לי מילים לתאר את מה שהרגשתי. לא היו לי מילים, כי פשוט לא הרגשתי כלום.

גברים זמן הווה. רגשות זמן הווה. חיים זמן הווה.

זה רק עניין של זמן.

>> לכל הטורים של אולגה לביא




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה