האם תל אביב חספסה אותי?

דורית כהן תוהה האם העיר הגדולה הפכה אותה לאדם פחות נעים, ומה לעשות כדי להחזיר את החיוך הטהור שלה מהבית בו גדלה

28/05/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS

נולדתי לבית נעים. הורי כזוג וכל אחד מהם בנפרד אנשים נעימים. המילה "נעים" יכולה להישמע סגורה, לא מובנת במקצת, רק שהיא כוללת בתוכה קשת רחבה של תכונות וצורות התנהגות שלעיתים קיימות בתוכנו ולעיתים יש לנכס וללמוד אותן מראשיתן. אורך רוח, התבוננות, רגישות לפרטים, הומור, שקט, יכולת הקשבה, רוך, סובלנות, יכולת הכלה. כל אלה ואחרים נמצאו בהוריי והקרינו ישירות על הלך הרוח בבית שבו גדלתי. אימי שאחזה בשלושה זאטוטים קטנים שנולדו זה אחר זה ניהלה את משק הבית ביד רמה - בצניעות, באהבה, במסירות, תוך שהיא מפזמת ניגונים כמו הייתה שלגיה המטפלת בשבעה גמדים קטנים. אבי, האיש שגדלתי בחיקו הניח את הבית בראש סדר עדיפותו. האינטרקציה והחינוך שלו התבססו על עיקרון אחד- לגיטימציה ולא מורא. הסבר, דיבור, הדרכה, מהולים בנועם ובאהבה. בת מזל אנוכי, אכן נולדתי לזוג אנשים נפלאים.

למרות שרוב שנות ילדותי שהיתי במחיצתם של אנשים נעימים, לפרקים התרחקתי מאותם ערכים. תקופה לא מבוטלת הייתי אדם לא נעים. בעיקר בשנים הראשונות שלי בתל אביב. אני אוהבת את העיר. המעבר לתל אביב היה אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי. רק שהמגורים חוללו אצלי שינויים מהותיים בדפוסי ההתנהגות ואלה יצאו ישירות בהבעות הפנים. לא הגעתי מדרום או צפון הארץ, מעיירת פיתוח הומוגנית וסגורה שגרמה לי לשוק תרבותי, ההיפך. הכרתי את העיר וביליתי בה הרבה לפני המעבר. בכל זאת משהו קרה. אני לא יודעת להצביע במדויק, כנראה מכלול של דברים שגרמו לארשת הפנים שלי להשתנות ולהיהפך לאישה חמורת סבר, כעסנית ונוקשה. הרעש, המהירות, הגודל, האנרגיות של העיר, התחושה שאני נבלעת בתוך המון. הבדידות היומיומית, הבדידות השעתית היו קשים מנשוא. תמיד עולה צחוק בקרב אנשים כאשר אני עונה כיצד התחלתי לכתוב, רק שזה לא נאמר כבדיחה-  התחלתי לכתוב כי לא היה לי עם מי לדבר.

אני זוכרת את אבי מסביר בצורה מאוד ברורה שאנשים לא צריכים לעשות דברים שהם אינם יכולים לעמוד בהם. מבחינתו, אם קשה עלי המעבר, עלי לחזור לגור בבית. לא יקום ולא יהיה שאסתובב עם ארשת פנים חמוצה.

זייפתי מול הוריי. תקופה ארוכה הגעתי לביתם כאשר אני עוטה על עצמי ארשת פנים נעימה ונינוחה. הרגשתי שאני צריכה זמן. ידעתי שאני יכולה לחזור להיות מי שהייתי מימי ילדותי, אבל אני צריכה רגע אחד של הסתגלות וחמלה. בכלל, להיות נעימה כרוך במאמצים ובקשיים אדירים. כל הסיכויים נוגדים את הסבירות שאישה תהייה נעימה כל זמן נתון, בצורה מושלמת ומוגמרת. הלך החיים והמבנה המערבי יכולים למנוע זאת עוד לפני שעשתה דבר או חצי דבר ממה שנדרש ממנה. נסיבות חומריות, פרנסה שמחייבת עבודה, רגעים ארוכים של בדידות, עייפות מצטברת, חוסר צדק והגינות, רצון ענק להיות חלק מקבוצה, דאגה לכל כך הרבה מחויבות בו זמנית, חודשים ארוכים ללא מגע. כל אלה, ועוד אדישותו של העולם למתרחש מדגישים את הקשיים ומכבידים על ההשלמה להסתובב בעולם כאילו כל היום התהלכת על עננים פרוותים שליטפו את גופך.

כמה מודעות נדרשת? כמה עבודה סיזיפית וקשה? שהרי במקרים של טמטום בא לך לצעוק: "עם מה לעזאזל אני מתעסקת?". אבל לא היה מנוס. בליבי ידעתי שהוריי צודקים, שאין דבר גרוע יותר מפנים זועפות של אישה.  ודאי שיש בי חוסר סבלנות. אני יכולה להימצא קצרה ומדויקת כאשר אני נתקלת בטיפשות, יעידו עלי עמיתי לעבודה וחבריי הטובים ביותר. ודאי שאני עלולה לצאת מגדרי, אבל לא באופן סיסטמתי. ככל שהשנים חלפו ועברו שלגים של קיפאון נפלו והפשירו את גופי ותפיסותיי הפכו בהירים יותר- על כולנו לשים את כל אוננו ומרצנו ולהיהפך לאנשים טובים יותר, גברים ונשים כאחד, אבל על אישה פי כמה וכמה. אישה לא נעימה לא צריכה לטפח ולעבוד על איפור או לבוש, קריירה או לימודים, פמיניזם או תרבות, עליה לעבוד על סובלנות, אורך רוח ונועם הליכות. במוקדם או במאוחר מבינים שאין דבר חשוב יותר לאישה מלהיות מנומסת, רגועה וטובת לב.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה