עדיף לב שבור משן שבורה

חן אייל נזכרת ברופא השיניים שגירש את הפחד, ושבר את ליבה. ויש לה מסקנה: לב שבור הוא עניין של זמן, אבל עם שיניים שבורות, לא כדאי לחכות

23/05/2012
חן אייל קבלו עדכונים מחן אייל
  • RSS
» לפתוח את הפה ואת הלב צילום: Tinkstock

בעתה, זה מה שהרגשתי שם, על הכיסא הטיפולים של הרשקו הזקן. לא חשש, לא פחד או אימה. בעתה קרה. ככל שאני מפשפשת במוחי אני לא מצליחה למצוא הגדרה אחרת למה שחשתי כשרופא השיניים שהכרתי כל חיי נשען עלי בכל כובד גופו כדי לעקור את הטוחנת הסרבנית שחצתה את הקווים. בת כמה הייתי? בקושי 14.

כמה דקות קודם לכן השתוללתי, נופפתי בידיים, בעטתי לכל עבר כשהרופא – איש חביב בדרך כלל, שכן של הוריי מימים ימימה - ניסה להתקרב אלי עם המזרק. הרשקו לא האמין במאלחשים או בגזים מצחיקים וממסטלים, וזֶכֶר הזריקה הקודמת כל כך חרך את תודעתי, עד שהפחד סימן חומה גבוהה בינינו – ופשוט לא נתתי לו לעבור. בגופי חסמתי אותו. שתי סייעות קשוחות ואמא אחת היסטרית אחזו בכוח בידיי ונשענו על רגליי  כדי שהרשקו, באצבעותיו השמנמנות, ינעץ את המזרק אדיר הממדים בחניכיים שסירבו להיחשף לקראתו.

עד שפגשתי את רופא השיניים ששינה את חיי

הטראומה של ילדותי, לא פחות. שנים אחר כך אבא שלי עוד היה ממחזר את הבדיחה על איך שהוא מימן את לימודי הרפואה של בנותיו של הרשקו הזקן. ארבע בנות היו לו, ועל כל אחת מהן אבא שלי הדביק כתר של זהב על הראש, או ככה לפחות הוא סיפר. פלא שמאז לא הסכמתי להתקרב לרופאי שיניים?

12 שנים עמדתי בסירובי. עם כל צל של כאב שיניים הייתי ממלאת את פי במשככי כאבים; על כל הדהוד של תחושה לא נוחה בחלל הפה חשקתי שיניים וקפצתי שפתיים - ובלבד שלא אראה עוד אצבעות זרות מתקרבות אלי, מאיימות לחטט בקודש הקודשים של פי הדואב. עד גיל 26 המופלג הגעתי לפני שפגשתי את הרופא ששינה את חיי.

תאונת דרכים מטופשת, לא משהו רציני, שבה נחבט ראשי בחלון המונית שהסיעה אותי באותו הבוקר, הביאה לכך שחצי מהשן הקדמית פשוט התעופף לו דרך החלון. לא היה דם, לא היתה בהלה, רק חבטה קלה בזכוכית ושן אחת שבורה. תארו לעצמכם את המראה: צעירה שאפתנית, מלאת חשיבות עצמית שרק בנות 26 מרשות לעצמן, מתוקתקת מכף רגל ועד ראש. ובום – שן שבורה כמו של לונג ג'ון סילבר. היה ברור שלמשרד אני לא יכולה להגיע ככה.

נהג המונית התעקש לקחת אותי למיון, אבל אני – כל מה שרציתי היה לברוח ולהיעלם.

"אסור לי להשאיר אותך ככה", הוא התעקש. "אני נהגתי, זאת האחריות שלי, ואת לא יכולה להסתובב ככה. תני לי לפחות לקחת אותך לרופא שיניים".

זה כבר היה משכנע, הרי אני לא יכולה להמשיך להסתובב עם היד על הפה והשי"ן השורקת הזאת לנצח. אלא שלא הכרתי שום רופא שיניים. בלי מלים הסכמתי שייקח אותי ללקוח שלו, "בחור זהב, תראי שתאהבי אותו".

הוא לא תיאר לעצמו עד כמה.

בדרך סיפר לי על הבחור הצעיר, "מה זה צעיר? ילד. רק בן 34 וכבר קליניקה משלו". הוא לוקח אותו מדי פעם לנתב"ג, סיפר, כשהרופא הצעיר מחליט לבזבז את רווחיו על אתרי  סקי באיטליה. בשאר הזמן הם לא נפגשים, כי הילד מתנהל בעיר על אופנוע. קוואסאקי 1100, הוא הדגיש.

אני מודה שלא ממש התלהבתי. הייתי עסוקה בלחשב כמה זמן ייקח לי עד שאוכל להתייצב שוב בעבודה, בלי סימנים למה שקרה, אחרי שנעלמתי ככה, בלי להודיע.

נותרתי על מקומי, משותקת מפחד

רק כשהחנה את המונית ברחוב השקט סמוך לכיכר המדינה הרגשתי בפיק הברכיים הישן שתוקף אותי. הנהג ליווה אותי עד פתחו של אחד הבניינים, לחץ על כפתור האינטרקום ופתח את הדלת, אבל אני נותרתי על מקומי, משותקת מפחד. מבועתת. טראומת הרשקו של ילדותי צפה ועלתה עכשיו ומילאה את תודעתי, ו-12 שנים של הימנעות נראו מוצדקות מתמיד.

התיישבתי על המדרגות ופרצתי בבכי. "לא יכולה, עזוב... זה לא אתה, אתה בסדר... אני לא יכולה", גמגמתי חצאי משפטים שבורים, ומול עיני ריקדו עשרות אצבעות שמנמנות, שעירות, גוציות, רופסות ומנומשות שניסו להידחף אל תוך פי.

שובר לבבות, מתקן שיניים שבורות, צילום: Thinkstock

"דוקטור, אני צריכה עזרה"

אבל היד שנחה כעבור רגע קט על כתפי היתה אחרת. שום דבר בה לא היה רופס. משהו באחיזה האיתנה, באצבעות הארוכות שהתהדקו סביב הכתף גרם לי להסב את עיני. הוא היה שם, הרופא-הילד-האופנוען שנהג המונית הפליג בשבחיו, וחייך אלי חיוך צחור של פרסומות. מה ילד, איזה ילד, מצאתי את עצמי תוהה על סיפוריו של הנהג מול פניו של הגבר הזה שנראו לי בוגרות ומיושבות הרבה יותר מ-34 שנותיו, ובקול שאינו שלי גמגמתי, "דוקטור, אני צריכה עזרה".

או הו, איך שהוא עזר. כמו קוסם, הוא תיקן את השן השבורה בו במקום. הדביק ושייף והתאים וסידר באצבעות מיומנות, עדינות וריחניות, שיכולתי לדמיין אותן מרפרפות על פניי עוד שעות רבות. אבל מה שהקסים אותי באמת היו העיניים הירוקות, שצחקו מעלי מרגיעות וחמות, והפיגו את הבעתה הנושנה ההיא. יצאתי מהקליניקה בהבטחה שלמחרת אחזור לביקורת, ולשיפוץ סופי.

יחסי רופא מטופלת?

אני לא יודעת מה היה המעמד החוקי של יחסים בין רופא למטופלת בימים ההם, אבל בואו נגיד שהכל היה בהסכמה. הסכמתי להיפרד מהחצאית הצרה ולשבת מאחוריו כשלקח אותי על האופנוע לנסיעה לילית לירושלים, והסכמתי לוותר על הליפסטיק כשביקש שאצטרף למדורה עם חבריו מהפקולטה לרפואה, והסכמתי לגלוש איתו על מורדות הרי האלפים, למרות שרק המחשבה על המחליקיים גרמה לי להשתנק, והייתי מסכימה לבלות לצדו עוד הרבה יותר אם לא היה חותך מתישהו, אחרי שמונה חודשים של אושר, כדרכם של רווקים תל אביבים מבוקשים וסרבני מחויבות.

הפרידה כאבה, כדרכן של פרידות. אבל במבט לאחור אני מודה שלא נדרש לי יותר מדי זמן להתאושש. אחרי הכל הייתי עדיין בת פחות מ-27 – והעתיד נראה ורוד. לפעמים, למדתי מאז, לב שבור הוא רק עניין של זמן; אבל עם שיניים שבורות, לא כדאי לחכות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה