קופה יקרה, עני לי

אבישג רבינר מנסה לקבל מענה אנושי פשוט ממוקד קופת החולים שלה באישון לילה, כשהגבס של בנה מרוסק והיא צריכה למצוא עוד הלילה מרפאה, אבל נקלעה לסבך המענה הקולי שמנסה למכור לה שרותים אחרים

23/05/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» אבישג רבינר, צילום: טל אטרקצי

על הכל אני יכולה להתגבר. על מחיר הקוטג' (גם ככה העובדה שאני שודדת חלב מעגלים התחילה להגעיל אותי), על רמת החינוך (אז השארתי את הילדים בבית שש שנים, אז מה?), על גובה שכר הדירה (תמיד אפשר לעבור לאוהל בשדרה). רק על דבר אחד אני לא מסוגלת להתגבר. זה תמיד היה קשה לי, אבל הערב הגיעו מים עד נפש.

אני מדברת על המענה הקולי, והפעם, הקש ששבר את גב הגמל – המענה היומי והלילי של קופת החולים הנהדרת שלי (בדרך כלל אני מאד מרוצה, אבל...). כן, אני יודעת שהשירותים התרחבו והתפתחו. אני יודעת שחשוב לידע אותי, במיוחד לרגל היותי לקוחת פרימיום על הכל כולל הכל. אבל הערב יש לי רק שאלה אחת קצרה ופשוט, מצטערת, פשוט הערב אין לי כח. וכמו כן, רוב השירותים סגורים עכשיו, אז בשביל מה?

למה אני, הקטנה והעייפה, שרק רוצה לשאול איפה אני יכולה עוד הלילה, או מחר מוקדם-מוקדם בבוקר לתקן לבן שלי את הגבס השבור, צריכה לשמוע על הניתוחים הפלאסטיים הנפלאים שניתן לבצע בי כבר מחר דרך הקופה? למה אני צריכה לשמוע על יתרונות מרפאות השיניים ויתר שירותי היוקרה לכל המשפחה, כשבסך הכל אני מחפשת את התקשורת הפשוטה והאנושית, את קולו הערב והחם של המוקדן שיספק לי את המידע ויאפשר לי להגיע מוקדם ובביטחה אל המרפאה הקרובה לביתי ושהיא תהיה גם פתוחה.

אחרי שלוש דקות של האזנה מתוחה אני בדרך כלל מאבדת קשב, כך בבוקר. בערב זה קורה אחרי שתי דקות ועכשיו, באמצע הלילה, כשיותם הראה לי את הגבס המרוסק, אחרי שפלטתי קללה מבין שיני החורקות אני יושבת בפעם השלישית ואולי הרביעית עם האפרכסת מחוברת לאוזן, אחרי שהקשבתי שלוש פעמים למענה המנומס והמפורט, ופעם אחת הועברתי לאחות שהעבירה אותי לסטודנט שניתק אותי בטעות. עוד לפני כן, הוא אמר לי דברים שהיה צורך לוודא שהם נכונים כי האחות אמרה אחרת. אפילו שאלתי את עצמי אם זה לא הזמן הנכון לשאול את האחות מתי ואיפה אפשר - וכמה שיותר מוקדם - לעבור אבחון ולקבל מינון סביר של ריטלין, כדי שבפעם הבאה לא אמצא את עצמי באחת עשרה בלילה, אחרי שש דקות האזנה בפעם השלישית, אוכלת בהיסח הדעת חבילת טובלרון שמצאתי בארון (זה אחרי שנשבעתי לעצמי להפסיק לתקוע סוכר בלילות ופשוט ללכת לישון), ומנחשת מספר, אחת שתיים או שלוש ושואלת את האחות הלילית, שהקול שלה בשעת הלילה המאוחרת הזו נשמע כמו של מנהל עבודה מסטול בתחנת מוניות, אם אני במחלקה הנכונה או שהיא רוצה להעביר אותי הלאה. נדמה היה לי שכבר שמעתי את קולה באותו ערב באחת השיחות... היא, כלומר האחות, שואלת אותי למי רציתי להגיע ואני כבר לא בטוחה. כבר נדמה היה לי שעדיף לקום ולנסוע לבית החולים הקרוב למקום מגוריי, במקום לעמוד במטבח ולבלוע סוכרים וללחוץ על כפתורים, כי בינתיים אין לי תשובה ויותם כבר נרדם ואני מרגישה שהטכנולוגיה התקדמה ואני נשארתי מאחור.

כבר לא כל כך אכפת לי אם צריך לגבס את הילד מכף רגל ועד ראש, או לחילופין, לשבור לו את הגבס בחמת זעם, על שבטח לא הודה אבל גלש קצת על הסקייטבורד בעודו מגובס למשעי הגבס אחר הצהריים.

אפשר לדחות את כל העסק. התעייפתי. אני מנסה לברר בחוסר הצלחה באתר האינטרנט. מזל שתיקנתי את המחשב לפני יומיים. ההודעה הקולית נזפה בי שבאינטרנט אפשר למצוא מידע, בלי לחכות ובלי להסתבך. כלומר, זה לא הם, זו אני שלא התקדמתי. אבל גם כאן העניינים לא כל כך פשוטים: צריך להגדיר את הטיפול ואני, איך לומר, במונחים רפואיים קצת מוגבלת. בסופו של דבר, למדתי קולנוע ותיאטרון. אני חוזרת לטלפון. עוד חמש דקות של ניסיונות ותשובות מעורפלות. יש מרפאה אחת שעשויה לגבס את הילד בבוקר. היא ביפו. אני הולכת לישון. מצחצחת שיניים. אני נראית עייפה ומובסת, מוכנה לעבור כל ניתוח פלסטי והעיקר שלא להאזין ולו עוד פעם אחת בחיי למענה הקולי הממוחשב. תודה שפניתם ולילה טוב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה