שביל הבריחה

האם כל סדרות הטלוויזיה על ישראלים בחו"ל רוצות שניסע לחפש את עצמנו שם, או שבעצם נסתפק בחלומות על הספה? גילי גרשוני נשארת בארץ

23/05/2012
גילי גרשוני קבלו עדכונים מגילי
  • RSS
» נוכחות ישראלית מסיבית בחו"ל. נויורק

זה לא סוד שאנחנו, הישראלים, חיים בחולון וחולמים על חו"ל. מתגאים בלבנטיניות הייחודית שלנו, מדינה קטנה וסמי-אירופאית בלב המזרח התיכון, אבל מנצלים כל רגע פנוי לביקור חפוז במקום אחר – יפה יותר, נקי יותר, פשוט יותר. טוב, בתור תיירים אנחנו לא צריכים להתמודד עם מאבקי הישרדות של מחייה, עם שחיתות שלטונית, עם חוקים מופרכים ועם אנשים שכל הזמן מזכירים לנו את עצמנו.

השבוע עלתה בyes נויורק, דרמת מתח יומית שמאגדת את כל הכוכבים הצעירים (אושרי כהן, איתי תורג'מן, יובל שרף, מירב פלדמן, אורי פפר, זוהר ליבה ועוד ועוד..) לסיפור על ישראלים שעובדים בעגלות בארצות הברית, עם אושרי כהן  כנצר למשפחת פשע בארץ, שנרדף ע"י העבר שלו. זו סדרה מצוינת שמנסה לתקוף נושאים של עבודה והישרדות, התגשמות החלום הישראלי. מפתיע שעד היום לא הייתה שום התייחסות טלוויזיונית לנושא העגלות והמכירות בחו"ל, אחת מתחנות המעבר של הרבה צעירים אל עבר הטיול הנכסף, ואחת הסיבות לכך שבארצות הברית יש ליהודים מוניטין של תחמנים רודפי כסף. מה שעוד משמח בסדרה היא העובדה שאיתי תורג'מן מצא תפקיד שתואם את מידותיו – אחרי שהתגלה לנו בהישרדות VIP כמה נבל הוא יכול להיות, הוא קיבל תפקיד בו הוא משחק את עצמו.

נויורק מצטרפת לאננדה בהוט3, בה דנה מודן מספרת סיפור סמי-אוטוביוגרפי של על הביקור המטלטל שלה בהודו והמפגש עם שני זרים, מסתוריים, ו(אללה ירחמו) גם ערבים. דנה מודן מייצגת בסדרה את הישראלי ה"פשוט" שטס להודו- מבולבלת, נוירוטית, כזו שהכול קורה לה מהר ושום דבר לא בשליטתה. אין משהו יותר "ישראלי בהודו" מהתפיסה הזו, שמוצגת היטב באננדה – וואלאק, באתי לזרום, סאב-קוץ' מילגה, הכול אפשרי והכול יהיה בסדר ברגע שמשחררים את העבר ואת המוח. הודו כאסקפיזם מושלם, הישראלי בהודו כדמות פאסיבית מושלמת.

גם רשת בערוץ 2 לא נשארת מאחור (כלומר בארץ ישראל) עם קטמנדו, סיפור על זוג חרדים שמגיע לנפאל במטרה להקים בית חב"ד כשר לכל הישראלים שהרוויחו כסף בעגלות בארצות הברית, נגמרה להם הוויזה להודו, והם צריכים לשוב ולהרגיש יהודים. קטמנדו מסתמנת כדרמה קצת כבדה, עם סצנות ארוכות ואיטיות אבל עם שחקנים טובים שאמורים להציל את המצב. לירון לבו, שמשחק ישראלי לשעבר בעל גאסט-האוס בנפאל ששונא ישראלים, מסמל משהו קטן שנמצא בתוך כל אחד מאתנו בזמן שהוא בטיול בחו"ל – ההתנשאות ורגש הבוז לכל מה ש"ישראלי", שיכול להזכיר לעצמנו את עצמנו, מי אנחנו ומה אנחנו. גם נקודת המבט של קטמנדו, מעיניים דתיות, נותנת פרספקטיבה חדשה.

בעצם, לשלש הסדרות האלה יש גיבור אחד: היהודי הנודד. זה שקידש את הגלותיות אבל שימר את היהודיות שלו. בין אם זה בדמותה של דנה מודן והתמודדותה עם ההודים, הערבים והמנטליות הלא-באמת-ממש-שונה מהישראליות, או בדמות החב"דניקים שנודדים בכל העולם בשביל לגייס עוד כמה "יהודים תוהים ותועים" ולהציל אותם מפיתויי העולם הגדול, ובדמות אושרי כהן, ה"נצר למשפחת פשע" (ויש המון כאלו בקרבנו) שמוצא את עצמו לצד כל סוגי האפיונים (שלא לומר סטריאוטיפים) האפשריים של הישראלי בארצות הברית - הדתי שמוריד ומחזיר ומוריד ומחזיר את הכיפה, ה"נני" הישראלית שמתחרפנת מהחינוך האמריקאי הקלוקל, התחמניאק שרוצה לעשות כסף בכל מחיר וזו שמזדיינת עם אמריקאים כי הם כאלה אמריקאים, הוט שיט, וזה.

היהודי הנודד של היום הוא למעשה היהודי הבורח. במציאות בה אנחנו חיים, המעבר לחו"ל הפך להיות מחלום רטוב לעוד אחד מהפתרונות האפשריים. ירידה, רילוקיישן, טיול ארוך לסדר את המחשבות – הכול אותה מכבסת מילים למציאות בה הנוכחות של הישראלים בחו"ל הופכת להיות יותר ויותר מסיבית.  בכל אחת מהדמויות על המסך בסדרות הללו יש סוג של בריחה – מאהבה שלא מצליחה, ממשפחה שלא מקבלת, מיהדות שלא ממש מתאימה. הישראלים בחו"ל מהווים עבורנו, הצופים, את השאיפה הנסתרת של כולנו – לברוח, להתחיל מחדש במקום אחר, לשנות פאזה, לראות עולם. הם מגשימים לנו את החלום לעזוב הכול ולעלות על מטוס. גם אם אנחנו לא מודים שזה מה שאנחנו באמת רוצים.

ואולי בעצם התוצאה תהיה הפוכה? אולי דווקא היהודי הבורח הוא זה שיגרום לנו להרגיש קצת יותר מחוברים לאדמה? הרי אין דבר שיותר מחזק את תחושת הבית מאשר משהו שהוא בדיוק ההפך, המציאות המקבילה, המדומיינת, שנמצאת לנו על הפלזמה. עדיף לראות את הודו, נפאל וניו-יורק על המסך, מאשר לקחת את הסיכון ולהגיע לשם פיזית. אנחנו עוד יכולים, חס וחלילה, להתאהב ולהישאר. יחי הסדרות שמגשימות לנו את החלומות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה