גל אונס - האמנם?

האם מקרי האונס אכן הולכים מתרבים, או שהתקשורת ששה לדווח עליהם יותר בימים אלה? דובי קננגיסר על "אשליית הטריות"

22/05/2012
דובי קננגיסר קבלו עדכונים מדובי
  • RSS

מתוך הבלוג של דובי קננגיסר, לא שומעים

מי שקורא עיתונים בימינו עשוי להשתומם אל מול הגל העכור והבלתי נתפס של מקרי אונס בעת האחרונה. האחרון הגיע לכותרות ממש ביממה האחרונה. הלב מתקומם והאוזן מזדקרת למשמע הדיווחים החוזרים ונשנים, ומיד מתחיל השומע לחפש הסברים לגל החדש הזה של אלימות מינית. לא קשה למצוא קורלציה שנראית הגיונית: יש הרבה מסתננים אפריקאים בישראל עכשיו. בטח הם אשמים.

אם תסלחו לי שאני מערבב שמחה בזוועה, לזאת קוראים "אשליית הטריות". מקרי אונס הם עניין יומיומי. אם זה לא היה כה נורא להגיד דבר כזה, אולי הייתי אפילו אומר שהם עניין שבשגרה. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מדווח כי בחצי הראשון של שנת 2010 לבדו היו 166 פניות לגבי מקרי אונס או תקיפה מינית קבוצתיים. 166. בחצי שנה. כמעט לא עובר יום בלי מקרה כזה. 21 מתוכם, אגב, ש ילדים וילדות בני 12 ומטה. ואלו רק מקרי האונס הסנסציוניים יותר, מהסוג החביב על עיתונים. מספר הפניות לגבי "סתם" מקרי אונס ונסיונות אונס הגיע באותה תקופה ללמעלה מ-1,300. שבעה מקרי אונס ביום, בממוצע. רבים מהם, כמובן, אינם מדווחים לרשויות, בטח שלא בטווח הזמן המיידי. רובם, כמובן, אינם עונים לסטריאוטיפ של האנס הזר שקופץ על הצעירה שמסתובבת לבדה ברחוב; אותו סטריאוטיפ שנותן לנו באופן אירוני מידה של בטחון: אם ננהג נכון, נוכל להמנע מאונס (ומכאן שקורבן האונס אשמה, במידת מה, באונס של עצמה).

ובכל זאת. שבעה מקרי אונס ביום, פלוס עוד אחד קבוצתי. אז איך זה שלפי העיתונים יש "גל" של מקרי אונס דווקא עכשיו? במקרים כאלו אני חוזר לסיפור אותו סיפר רפי מן ב"עין השביעית", על אודות שני כתבי משטרה מתחרים שיצרו "גל פשע" בניו-יורק של סוף המאה ה-19. הם לא המציאו אף מקרה פשע – כל הדיווחים שלהם היו אמיתיים. אבל ההבדל היחיד בין ניו-יורק של לפני ואחרי גל הפשע לניו-יורק של גל הפשע היה שבזמן ה"גל", הכתבות של שני הכתבים התפרסמו בהבלטה בעיתונים המקומיים.

במילים אחרות, המתכון הסודי שיצר את "גל האונס" הנוכחי הוא כזה: ראשית כל, תקופת חדשות חלשה – אחרי האדרנלין של הבחירות המסתמנות, הממשלה הורידה משמעותית את מפלס הריגוש מרגע שהתייצבה מחדש עם הקואליציה המורחבת. שנית, מקרה בולט במיוחד. למשל, האונס בחניון גן העיר. מדובר ללא ספק בגץ משובח: מקום חשוך אך מרכזי, אנס זר, בחורה צעירה שאפילו הייתה עם החבר. כל מה שצריך כדי ללחוץ לנו על הכפתורים הנכונים. זה לא שלא היו מקרי אונס לפני כן. בראשית החודש, למשל, היה מקרה אונס אחר. אבל הוא לא הספיק להצית את האש – הנערה הייתה שתויה, וזה מספיק כדי להטיל ספק בטוהר שלה.

המרכיב האחרון במתכון הוא אווירה ציבורית נוחה למציאת שעיר לעזאזל. אם כל מקרי האונס הללו היו נעשים על-ידי יהודים, למשל, ספק אם היה נוצר "גל". אין כל כך את מי להאשים במקרה כזה. רק אחרי שנוצר הגל סביב שנאת הזרים, אפשר לספח לתוכו גם מקרי אונס "סתם" על-ידי יהודים, כמו זה של היום.

וזה יהיה גם סופו של הגל – הוא עוד יסחוב כמה ימים על מקרי אונס "פושטים", אבל בסוף העיתונים יאבדו עניין ויעברו לנושא הבא. זה לא שהמשטרה החלה לעשות את עבודתה. זה לא שהנשים יכולות להרגיש בטוחות ברחוב. זה פשוט שה"גל" עבר. אם תחושו שחזרה לכם תחושת הבטחון זה לא בגלל שהאיום פחת, אלא משום שהפסקתם לחשוב עליו. כשם שה"איום האיראני" הפסיק לאיים עלינו כשהחלפנו אותו ב"איום הסודאני", כך יבוא לאיים עלינו משהו אחר.

מאותו רגע מקרי האונס יחזרו להיות סתם מקרים מבודדים שגרתיים. לא "גל של מקרי אונס", אלא סתם אוקיינוס שלהם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה