סופרת המשפחות המאושרות

הסופרת המצליחה אורלי קראוס-ויינר שהוציאה ספר חדש "מאושרת בדרכה" מספרת על הגילוייים שנחשפה אליהם בכתיבה על משפחתה, ומצהירה שהיא קוראת תגר על אנה קרנינה

21/05/2012
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» אורלי קראוס ויינר, צילום: אסנת רום

"מאושרת בדרכה" הוא רומן משפחתי היסטורי שרובו מבוסס על קורות הפלג הבוכרי במשפחתי, שהוא מעין שבט חם ומחבק המונה כיום מעל שמונים איש. הספר נפתח במשבר אישי קשה, אותו חווה נוגה וולף, הגיבורה הראשית והמספרת. לאחר שהיא מגלה שבן זוגה לחיים ולעסקים בגד בה באופן בלתי נסלח, היא יוצאת עם דודתה אסנת לרוסיה, כדי לחפש אחרי בן דודה האהוב והפרוע שנעלם שם בנסיבות מסתוריות. מסע החיפוש הופך להרפתקה מטלטלת, במהלכה זוכה נוגה גם לשמוע את הסיפור המשפחתי המרתק של סבה וסבתה, שנאלצו לברוח מבוכרה ולנדוד עשר שנים במדבר, באפגניסטן ובהודו, עד שהגיעו לארץ ישראל.

הסיפור המשפחתי, המבהיר לנוגה בראש ובראשונה עד כמה היו סביה אנשים חזקים, אופטימיים ומלאי שמחת חיים למרות כל התלאות שעברו, מפיח בנוגה כוחות מחודשים ועוזר לה להתמודד עם המשבר שחוותה ולבנות את חייה מחדש.

הרעיון לכתוב על משפחת אמי נבט בי עוד הרבה לפני שכתבתי את "דיוקן הונגרי" שסיפר על משפחתו של אבי. זה קרה כשהייתי עוד בתחילת דרכי כסופרת ועבדתי גם כסופרת צללים בהוצאה של ספרים מוזמנים. יום אחד התבקשתי על ידי משפחת יהלומנים בוכרים עשירים כקורח, לכתוב את סיפורם. כשיצאתי לראיין את בני המשפחה בפעם הראשונה הייתי מאד נרגשת. קיוויתי שארגיש בבית עם אנשים הדומים לבני משפחתי, אשמע סיפורים מעניינים ואולי גם אחליף מתכונים של מאכלי העדה. אבל כשסיימתי לראיין את כולם, נשארתי בי טעם מר. סיפור עלייתם לארץ של בני משפחת היהלומנים היה אמנם דומה לסיפורה של משפחתי, אבל חוץ מזה הם היו שונים בתכלית מבני המשפחה שלי, שונים לרעה. הם היו גסי רוח ושחצנים והתנשאו אחד על השני, ובעיקר על האחות שלהם שלא הייתה עשירה כמוהם ומדי פעם היו "זורקים לה פירורים" מעושרם, כפי שהתלוננה בפני כשראיינתי אותה.

באותו שלב הבנתי עד כמה זה לא מובן מאליו לגדל משפחה נפלאה כמו שלנו, בעיקר בתנאים הקשים ששררו בעולם ובארץ באותה תקופה. תשעה אחים ואחיות שחלקם עוד נולדו בדרכי הנדודים, וכולם יצאו מוצלחים, תוססים, שמחים ובעיקר אוהבים, חמים, דואגים ומפרגנים אחד לשני. חשוב לציין שאותה אהבה, פירגון ודאגה חלחלו ועברו גם לדור השני, כך שזכיתי לעשרים ושלושה בני דודים ובנות דודות שכולם חברים התומכים בשעת צרה וגם שותפים מוצלחים לשמחות. משפחה שהיא סוג של מערכת אוטרקית, היכולה למלא לעצמה כמעט את כל צרכיה. כך התחלתי להרהר על אישיותם המיוחדת של סבתא וסבא שלי, שבזכותם ללא ספק הפכנו למשפחה כזאת, ולתהות מה הפך אותם לבעלי יכולת כזאת. בהמשך ראיינתי בכל הזדמנות את אמא שלי ושמעתי ממנה סיפורים על המשפחה, אבל עדיין חששתי לקחת על עצמי פרוייקט בסדר גודל שכזה, בעיקר בגלל גודל המשפחה, ריבוי הסיפורים הצבעוניים והדרמטיים והחשש שלי שאם אאלץ לקצץ בהם, פשוט בגלל שאי אפשר לכתוב ספר קוהרנטי וקריא על כל כך הרבה אנשים, יפגעו אלה שעל סיפוריהם ויתרתי. והדבר האחרון שרציתי לעשות היה לפגוע במישהו מהמשפחה המדהימה שלי.

רק אחרי ש"דיוקן הונגרי" יצא לאור, החליטה אחת מדודותי לקחת על עצמה את המשימה לשכנע את כל בני המשפחה שהחשיבות של הנצחת הסיפור מאפילה על השאלה על מי יכתבו יותר ועל מי פחות. כך נסללה הדרך לכתיבת הרומן "מאושרת בדרכה" שכל עלילתו קוראת תגר על הפתיח של "אנה קרנינה" הטוען ש"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, והמשפחות האומללות – אומללות כל אחת בדרכה".

אורלי קראוס ויינר, צילום: אסנת רום




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה