אצל שגב בסלון

והפעם, פינוק מיוחד: הדר לוי צפתה בפרק של הישרדות VIP עם האנדרדוג שכבש את שבט דאנג, ולמדה ממנו על חוסן נפשי, פרגון הדדי, ואיפה עושים פיפי

20/05/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS

"זה לא לעניין לבוא ככה בלי להודיע. אבל תעשי מה שאת רוצה, איך שנראה לך. תעשי מה שאת מבינה. את כנראה יודעת הכי  טוב, נכון?".

"איתי, אני בדלת. תפתח".

איתי שגב פותח את הדלת. הרבה זמן לא התראינו.

"איזה כיף שבאת." הוא אומר לי תוך כדי  חיבוק, "נהוג שמגיעים לבית של חבר להביא מתנה, אבל איך שנראה לך"

הגעתי לראות איתו את פרק מוצאי שבת של הישרדות VIP, לרענן קצת את המדור. השולחן ערוך בשלושה שלטים, צרור מפתחות ומאפרה. "רוצה קפה? אולי נעשה חביתה עוד מעט, אם נמצא את האבן אש"

"יאללה נתחיל?"

בהתחלה היה די משעמם. לא קרה הרבה, זה לא באמת התרומם . גם האדומים וגם  הכחולים היו במצב די דומים: פעם אלה מנצחים ופעם אלה מנצחים. מזל שאיתי היה שם כדי להסביר לי ולתת את כל הפרטים הרלבנטיים כי מה לעשות, הוא באמת יודע.

אחרי שעה אמרתי לו: "טוב, אפשר להעביר את הכדורגל הזה ולראות הישרדות?"

המאייהה

לראות טלוויזיה עם מישהו מהטלוויזיה זה אף פעם לא משימה פשוטה. הייתי בצד השני לא מעט - האנשים סביבך מתעניינים במה שקורה ,בתוכן, במתח; את רק רוצה לדעת אם יצאת שמנה. איתי לא רחוק מזה. בכל פריים שלו הוא שואל: "אני שמן? יצאתי שמן? אני לא באמת שמן? נכון?".

משימה ראשונה. גיא זוארץ מסביר: "עליכם, להחליק, לקחת כדור שמספרו כפי שאציין, לקלוע, להוציא, ללכת אל הקורה ולצעוק קולולו" כולם מהנהנים.

אני אוזרת אומץ ושואלת את השאלה שהכי בוערת בי: לא איך הבנות מורידות שערות. לא איך הם מסתדרים בלי לצחצח שיניים, אלא "איך אתם לעזאזל אתם  מבינים את המשימות האלה?".

"אני לא יכול לספר כלום".

"נתנו לכם לאכול?"

"אני לא יכול"

"כמה אנשי צוות יש שם?"

"אני לא יכול".

"איפה עושים פיפי?"

"אני לא יכול"

"פה, פה, איתי. איפה השירותים בדירה הזו?"

"לכי ישר. וימינה"

תודה באמת. חזרתי הישר אל הפרס: בשר לברביקיו, נקניקיות, המבורגרים, לחמניות ורטבים. איתי נזכר: "יו, כמה היינו רעבים כשהראו לנו אתה בשר הזה, מתתי לאכול אותו".

"איתי, אני מתה לאכול את זה עכשיו ואני לא על אי".

בשר זה בשר. אין רגע בעולם שיתנו לך תצוגת ברביקיו כל כך מרהיבה ואתה תגיד: "לא, לא בא לי אני מלא". אלא אם כן אתה משה פרסטר, אבל לזה עוד נגיע.

כולם מסתבנים כאילו על מנת להחליק על המשטח. מסתבר שכל מה שעניין אותם באמת זה להסתבן על מנת להתנקות סוף סוף. אין פה שום דבר סקסי, זו מקלחת ציבורית. אבל כשכולם מסבנים את נטלי דדון זה נראה מיני. בכלל, כל דבר שאומרים ליד נטלי דדון נראה מרומז למשהו אחר "בא לך משהו קר ורטוב?" , "אני לא נכנס לך לתחתונים", אפילו במהלך פרשנות המשימות כשגיא צועק "שבט דאנג נראים טוב", כמובן - שוט של נטלי בביקני. זה לא הם, זה היא. היא פשוט סקסית. גם  אם מישהו יבוא ויגיד לה "ירד אתמול מונסון, איפה הברזנט?" כולנו נחשוב "המממ למה הוא מתכוון. מונסון? או למונסון...? לברזנט? או ל..ברזנט?".

לא, אתה לא שמן, איתי.

אנה ותורג'י מסתבנים. זה מכעיס את עזאם. "היא לא קרובה שלו , היא לא אמא שלו , היא לא אחותו"

"תביני, הוא מתרבות אחרת", מפרש איתי

אני מאוד מקווה שבתרבות הזו לא נהוג לסבן ככה את אמא שלך, או את אחותך .

המשימה מתחילה. כולם מחליקים. מנסים לקלוע . אפשר בקלות לקרוא למשימה הזאת: "איפה ג'מצ'י?". דווקא עכשיו הוא לא פה?. בוקי עולה על הרחבה, ומחליק. בסלואו מושן. מתהפך. קם .הולך. זוחל. אם הוא סתם לא היה זז. וסומך רק על תזוזת היבשות הגיאוגרפית ,זה היה יותר מהר. הם מפסידים.

"לא נורא, זה רק אוכל, זו לא משימת חסינות", איתי מנסה להכניס אותי לפרופורציות. חבל שמשה פרסטר לא נכנס לפרופורציות. בשלב זה מתחיל להיות ברור שפרסטר הביא את הלוזריות לדרגת ווינריות. הבן אדם לוזר מקצועי. בהפוך על הפוך הוא כבר צופה תהליכים ויודע שהוא יעוף , הוא יפסיד, הם יקריבו את החמוד. כל כך לוזר שעד שיש משימת פרס, הוא לא אוכל כלום. אוי משה, תאכל משהו באמת. כואב הלב. אוקיי, אתה צמחוני אז לא בשר אבל גם ללחמניה וקטשופ יש אבא ואמא?

הבקתה או  "סוכנות ייצוג אמנים"

שוב אנחנו בבקתה, המקום בו סוחרים בברזנטים. מה שקורה בבקתה כנראה  נשאר בבקתה. אחרת איך  הם לא מבינים כבר שבבקתה יש פירות ואוכל, וזה מה שחשוב?

"את לא יודעת כמה זה מלחיץ, יש שם שעון חול, ואתה כולך מתבלבל", אומר לי איתי. מעניין אם נראה את יומו בבקתה יום אחד. כן, אתה לא יכול לספר , אני יודעת

ואז אוי ואבוי, סוחרים באנשים. אני מגניבה לאיתי חיוך גאה כשנטלי אומרת את שמו ראשון בתור האדם שהיא לא מוותרת עליו. הוא לא מתייחס, כי הוא מגרד את הרגליים שעדיין פצועות מהאי. זה גבר!! צלקות מהישרדות!! לא פלא שנטלי מתעקשת עליו, אפשר להבין אותה. המשא ומתן נמשך: תני לי את מיכל, אני אתן לך את משה. אז את יוליה, רק לא את בוקי. בבקשה. זה אולי נראה מזעזע אבל בשואו ביז עסקאות כאלה נסגרות כל רגע. אפשר בקלות לקרוא לבקתה הזאת בקתת ייצוג אמנים: "אני נותן לך את עלמה זק ואת ארז טל, תן לי את אסי כהן. לא, לא את אסי. קח את גורי ועינב במקום. סגרנו? בוא נרים כוסית לחיים"

נטלי חוזרת אל השבט. היא מוטרדת. הלב שלי איתה, הלב של איתי עם אבא שלו בטלפון שאומר לו איזה כיף שהוא בונה את הבקתה עם קרשים ועוזר, כל הכבוד.

הם מקריבים את מיכל זוארץ, כי היא באותה שכבה סוציואקונומית כמו ענת הראל, ואז הן תוכלנה לדבר על טיטולים והנקות ועל דובי שמגיע מן הים. ובתמורה נותנים את משה פרסטר. זה אולי מהלך אסטרטגי מבריק, אבל מדובר כאן בבני אדם, לא חיילים בשחמט. גם אם משה איננו הסחורה הכי טובה בשוק, הוא מתקבל בטונות של אהבה בשבט דאנג וכיף לראות את זה. עזבו עכשיו הישרדות וטלוויזיה, כיף לראות פירגון ואהבה בין קולגות שהם גם חברים. יש דברים כאלה גם בתעשייה הזאת.

"הדר, מתי את הולכת? את כבר שעתיים פה"

"אויש שתוק כבר"

משימת חסינות או "תעשה קפה כבר"

תורג'י שמנהל ביד רמה את שבט טיניום, לא אוהב את קבלת הפנים שעשו למשה, כי זה אומר שהוא לא אהב אותם באמת. כמו גבר שזרק בחורה לכלבים ומת מכעס שהיא מתנחמת בזרועות מישהו אחר. אוף , תורג'י, אתה לא יכול לנוח קצת? יש לך את אנה ארונוב, יש לך כריזמה, יש לך תספורת מוזרה. די, תנוח. הוא קצת ערס, אומרים ברחוב,  אבל איתי תרג'מן איננו ערס. קודם כל אין ערס בשם "תורג'י", זה חמוד מדי. בנוף החברתי של עולם הבידור הוא מביא קצת שכונה, אבל אם הוא יתרחק קצת מאבן גבירול  יאכלו אותו בלי מלח. ככה זה -  גם ערסיות היא יחסית.

כמו ביבי על שער הטיים, גם תורג'י נהנה מתדמית של שליט חזק. אבל האם זה חייב להיות ככה? קינג תורג' המליך את עצמו. עזאם, ענבל גביאלי, משה פרסטר, והראל מויאל היו יכולים להדיח אותו עוד קודם, אם הם רק היו מתאחדים. אבל ככה זה בחיים: הרוב מורכב מהלא-מקובלים. אותם רבים מובלים אחרי מעט מקובלים. אף פעם לא מביטים מספיק באומץ על עצמם כדי לראות שיש להם כח, שהם יכולים לעשות מהלך, אלא מושכים בחבל ומקווים לטוב.

אכן כולם מחזיקים בחבל במשימה הבאה, מנסים לא להפיל את אנה ואת יוליה למים. איתי , א' מורל, מעודד את  השבט שלו  לא לוותר, ואפילו מתנסה קצת בלוחמה פסיכולוגית: טוב מאוד, הוא אומר כשענבל גבריאלי פורשת. ענבל לא אוהבת את זה, "מה טוב מאוד?". בשניה הוא זונח את מהלכי הפסיכולוגיה ההפוכה ועונה: "רוצים לנצח". תכלס. רגע, מה קורה שם? "עזאם מלפף" אני צועקת לאיתי, "הוא מלפף". נו, הוא מלפף!! אנה" נופלת למים ! היא עוד שניה נופלת ו.. פנדלים.  מה קשור עכשיו פנדלים??

צ'לסי ניצחה. היא אלופת אירופה.

מה לעשות, גם אם אתה משתתף בתוכנית הכי נצפית במדינה היום, אתה עדיין גבר שרוצה לראות כדורגל. ברכות לצ'לסי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה