לא מוכנה לפחד

כמו כל אישה שחיה לבד בעיר גדולה, גם הדר לוי שואלת את עצמה הרבה שאלות לאור מקרי האלימות האחרונים

16/05/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» סימפטי שם? לוי

ריו דה ז'נרו, 2008. אני לבד עם תרמיל. "את נורמלית?", אמרו לי כולם בארץ, "לנסוע לבד לברזיל? בחורה? לבד?".

"טיילתי בכל העולם לבד", עניתי להם.

"ברזיל אחרת. היא מפחידה", הם אמרו לי.

שטויות. מי יכול עלי? אני יושבת במטוס בדרך לעולם שכולו סמבה וקפריניה, אבל איך שהוא נוחת מעל העיר המדהימה הזאת - זה מתחיל לקנן בי. הדם זורם לי בגוף, אני מאבדת פוקוס. יהרגו אותי במקום הזה. אני מציעה לזוג צעיר בירח דבש שיושב לידי במטוס, להצטרף אלי בדירה שלקחתי. זה החופש שלי, אבל מרוב פחד, שיאנסו אותי, שישדדו אותי , שישחטו אותי לצלילי הבוסה נובה - מצאתי את עצמי חולקת חדר עם זוג מאוהב. שבועיים וחצי לא עזבתי אותם. ברזיל היא ארץ מדהימה אבל אפילו גן עדן הופך לגיהנום כשנכנס הנחש הזה של הפחד. הולכת בקופה קבאנה וחולמת על הרגע בו אגיע בחזרה לתל אביב.

ועכשיו  מסתבר שדרום אמריקה זה פה. ממש ליד אבן גבירול. אונס, רצח, אלימות מחרידה בכל פינה. דברים שגורמים לאישה לשאול את עצמה שאלות, במיוחד כשהיא מחפשת דירה בתל אביב. הרגשתי את זה בעיקר אחרי שהחלטתי להרחיב את החיפושים מחוץ למרכז העיר ושאלתי אנשים לטיב השכונה. גיליתי שז'רגון חדש נכנס לעיר הזאת.שכונת שפירא? מפחיד שם. שכונת התקווה? מתחיל להיות מפחיד שם. יפו? זה אחלה אבל עד רחוב יהודה הימית. אם את עוברת אותו אז מפחיד שם. התחלתי לחפש ביד אליהו. כבר בטלפון, במקום לשאול מה המחיר, אני מתעניינת: "זה איזור סימפטי לבחורה לבד?"

"תראי ...", אומרים לי.

תראי?? מה תראי?? עוד תראי אחד כזה ואני מסתובבת עם מאבטח צמוד, ושוקר חשמלי שיגן עלי גם מהמאבטח.

אני הולכת לראות את הדירה, ומתחילה להופיע אותה הרגשה של ברזיל. אני לא מתבוננת לאנשים בעיניים, חדורת מטרה, שומרת על עצמי. אני לא אוהבת את המצב הזה, זה כבר לא חופש של חודש - זה החיים.

פחדתי הרבה פעמים בחיי, אבל לא מללכת ברחוב בלילה. פחדתי לעזוב מקומות עבודה, לעזוב זוגיות, לאמץ כלב, לצאת לדייט עם מישהו זר, להגיד לחברה את האמת. הפחד גרם לי להתנהל בצורה כנועה, לא להביט לחיים בעיניים, לתת להם לנהל אותי. תמיד עם אותו טיעון ישן ש"יש לי כל כך הרבה אופציות, כל כך הרבה רווח והפסד, אני לא יודעת מה לעשות". מסתבר ש"הרבה אופציות" גורמות לי לשקשק. ואולי בכלל יש משהו ממכר בלהיות כנועה כזו, לא לקבל החלטות. יכול להיות שבגלל זה אנחנו כל כך מתלהבות מהסדרה "מד מן" , כולן רוצות שמלות כמו במד מן, איפור כמו במד מן, עקבים כמו במד מן - אבל מה שבטוח שאם היינו במד מן, אף אחד לא היה שואל אותנו מה אנחנו רוצות. אולי זה הטרנד הבא: "כניעה נשית, כמו במד מן". בחנויות הקרובות לבתיכם.

כשאין פחד, מגיע ההיפך שלו: הדחף. ועכשיו אני, מד וומן שכמותי, הולכת בדרום העיר ומחליטה שאפשר אחרת. כמו שעשיתי פעם, בברזיל.

"מכאן אני אמשיך לבד" אני אומרת לזוג החמוד על החוף בקופהקבאנה.

"את לא פוחדת?"

אני פוחדת. אבל אני יודעת שיהיה לי טוב.

הזמנתי נסיעה לסלבדור, בדיוק כמו שתכננתי מלכתחילה. נישקתי את הזוג הנחמד לשלום, אמרתי תודה יפה ויצאתי לדרך. לא ידעתי מה יהיה,  אבל ידעתי מה אני רוצה - להפסיק לפחד. זה לא שווה לי את זה. עדיף לחיות מאשר לחיות בפחד. ובאמת, השבועיים האחרונים שלי לבד בברזיל היו מדהימים, מלאי נוכחות , מלאי שליטה שלי בעצמי.

נשבעתי לעצמי שככה אהיה גם בחיים, ואחרי ארבע שנים אני מיישמת. שכרתי דירה, אלוהים ישמור, בדרום העיר. מצטערת - אני לא מפחדת מכלום. אני לא מפחדת מהגיל, אני לא מפחדת מבדידות, אני לא מפחדת מפיגועים, אני לא מפחדת לנסוע לסיני, אני לא מפחדת מללכת לבד ברחוב, בכל רחוב. אני מפחדת מדבר אחד: מהפחד. הוא האויב הכי גדול שלי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה