מביאה הכל לידי דמעות

דורית כהן בוכה מחוסר צדק, אבל גם כשהאחיינית שלה מנצחת אותה בספיד. אחרי כל כך הרבה שנים עם הטישיו, היא מנסה להבין למה

15/05/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» בוקר, לחי יבשה. כהן

תמיד הייתי בכיינית במקצת. טוב, לא במקצת. הייתי מאוד בכיינית. התופעה הפיזיולוגית הזו בה בלוטת הדמעות בעין מתחילה להגיב למצב רגשי לא התקיימה אצלי בצורה ממוצעת ונורמאלית. אני שייכת לקבוצת הנשים שבכי הוא חלק אינטגרלי מאותו סל רגשות שהן אוחזות בו. אני בוכה בכל הצורות והאופנים: כאשר אני  נתקלת בעוולה ובחוסר צדק אני שוצפת וקוצפת, רוקעת ברגליים על המתרחש כמו ילדה בת שש. אבל ברגעים בהם אני עצובה ומפוחדת, כואבת או מתוסכלת  - הבכי מאופק יותר. כאילו נגזר עלי דין ואני צריכה להפנים, לקבל ולהתמודד עם המצב. גם ברגעי מחווה או בביטויי אהבה אני מתמלאת בלחלוחיות בעיניים ומחנק בגרון. לא מזמן, כשהאחיינית שלי חיבקה אותי חזק חזק וצעקה: "לא משחררת, לא משחררת", העונג שהסב לי אותו הרגע גרם להתרגשות כל כך גדולה שבסופה גם דמעות היו שם, כי מי בכלל רצה שהיא תשחרר?

בחברה שבה אני מסתובבת לא מקובל לבכות, בלשון המעטה. אנשים מביעים רגשות בצורה מאופקת, ודאי לא דרך בכי. לא פעם, החברים שלי מתלוצצים על הבכי שלי, לפעמים הם גם מנסים לנתח אותו. יש לי חברה שטוענת שזו מניפולציה רגשית, אותה טכניקה שבה משתמשים כדי לשלוט על הזולת והיא מופעלת על ידי מספר שיטות, בין היתר דמעות. היא אומרת שאותם סחטנים ברוב המקרים, פועלים באופן תת הכרתי ואינם מודעים לכך, אבל הפיתוי שלהם לכוח ושליטה גורם להם שוב ושוב להתנהג באופן הזה. חבר אחר חושב שבכלל מדובר פה בהתמכרות. הוא אומר שהבכי מתאפיין בתלות פיזית ובצורך לשחרר חומרים שכלואים בגוף ואני פשוט לא יכולה בלי זה. היו לא מעט שיחות בנושא, ישבתי והקשבתי בקפידה וקיוויתי לשמוע חדשה מרעישה כזו שתקפיץ אותי משלוותי ובא אצעק: "כן, כן. זה בדיוק מה שתיארתם".

אבל אני חושבת שהסיבה היא אחרת. לדעתי פשוט יש לי דימיון מפותח מאוד. בתפיסתי אין כמעט דבר שנעשה כמו שהוא נעשה ולא יכול היה להיעשות גם בצורה אחרת. אנשים בוכים כי יש להם את היכולת לדמיין  - וככל שיכולת הדמיון שלהם גדולה יותר, ככה הבכי תדיר יותר. אלה אנשים שחשים את תחושת ההחמצה ותוהים מה היה קורה אילו. בעולמי אין תבניות. כל סיטואציה היא פר סיטואציה ולכן עומדת בפני עצמה ואף נמדדת באופן הזה. תחושת התסכול גדולה כשהדברים לא מסתדרים בדרך שבה דמיינתי - גם אם אלו ניואנסנים קטנים. אני מודדת את השינויים האלה במחוגה, לא מחוגה שמודדים דרכה את טווח המרחק  כפי שמקובל - אלא מחוגה שמתמקדים במוטות שלה, בשתי רגליה המסוגלות לנוע בדייקנות וליצור שינויים קטנים אך משמעותיים.

יכולתי להשתעשע עם המחשבה שאולי שאני רגישה מעבר לרגיל. מי לא רוצה לחשוב על עצמו שהוא רגיש יותר מכולם? רק שזה שטויות. דמעות לא קשורות לרגישות, אולי בצורה עקיפה וגם אז לא בהכרח. אני בוכה כי המציאות לא תואמת את מה שקורה לי בראש. בראש שלי בן הזוג שלי לשעבר לא עוזב אותי, בראש שלי אנחנו מתמודדים מול כל האתגרים שמעמידים לפנינו. בראש הזה אחרי זמן אנחנו עוברים לגור ביחד, מתחתנים, מביאים זאטוט או שניים לעולם, במשעולים האלה טיילתי עם הדמיון וכשהכול התמוטט כמו מגדל קלפים התלווה בכי גדול. אם להתוודות על האמת, אז בראש שלי אני גם תמיד מנצחת את האחיינית שלי במשחק ספיד. לא נורא, גם היא כבר רגילה לראות אותי בוכה - וחוץ מזה, אמרתי לזאטוטה שזה טוב לבריאות.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה