צבא נפרד לחילונים ולחרדים?

הממשלה החדשה הבטיחה לדאוג לשיוויון בנטל, אבל ד"ר עפרה גרייצר חושבת שהדיון בחוק טל לא לוקח בחשבון את התפקיד של צה"ל כגוף חינוכי

09/05/2012
ד"ר עפרה גרייצר קבלו עדכונים מד"ר עפרה
  • RSS
» מה דעתכם על צבא מקצועי? גרייצר

אתמול נתבשרנו על הקמתה של ממשלת אחדות לאומית חדשה, שהתחייבה לטפל בטווח המיידי בשני אתגרים אסטרטגיים: שינוי שיטת הממשל והסדרת השוויון בנטל בין חלקי האוכלוסיה השונים בישראל. בעוד ששינוי שיטת הממשל יכול להיחשב כתהליך גורף, הסדרת השוויון בנטל בדגש על שירות צבאי, חלקית מלכתחילה. מה זה אומר? והאם ההתמקדות בגיוס לצה”ל אינה בגדר דחיית הקץ?

הדיון בחוק טל מתעלם מהתמונה הגדולה - מהזהות של החברה הישראלית וצה"ל, מהנטל על האזרחים על כל ממדיו. מדינת-לאום זקוקה לזהות משותפת מינימלית וזו מושגת באמצעות מנגנונים של סוציאליזציה: הכשרה והכוונה חינוכית, ערכית, תרבותית, פוליטית. זה מאד לא ליברלי, וגם לא כל כך תקין פוליטית, אבל זה לבטח נכון במציאות הבלתי-אפשרית בה אנו חיים כאן. כחברה הטרוגנית המערבבבת עדות, דתות, מסורות והשקפות-עולם וכמדינה צעירה בת 64, נטולת מוסדות שלטון אפקטיביים מודרניים, אבל עם מסורת של אלפי שנים.

בחלוקה גסה האחריות לעיצוב האדם המתבגר נופלת על ההורים/משפחה ועל מערכת החינוך. במקרה הישראלי, שירות החובה בצה”ל היה התחנה האחרונה לפני היציאה לחיים בוגרים - כזה שסוגר פערים. צה”ל היווה את כור ההיתוך שיצר שפה משותפת, גם אם בעייתית, בין קצוות שלעולם לא היו נפגשים אחרת.

על המדינה לפרק את אורח החיים החרדי

לפי אילן-היוחסין שלי, אני נצר לחסידויות גור מצד אבי וסטולין מצד אמי - שתיהן חצרות חסידיות נחשבות במזרח-אירופה אז ובישראל כיום. לצד החיים החסידיים והערצת ה’רבה’, ניהלו המשפחות מבשלת בירה, אכסניית דרכים, מפעל בורסקאות ומכולת, ללא ויתור על מצוות לימוד תורה יום ולילה. לולא נחשפו הסבים והסבתות שלי לתנועות הציוניות והתפקרו טרם השואה, לא הייתי כאן היום. במידה רבה, אורח-החיים החרדי העכשווי בישראל הינו המצאה של המדינה! וככזה, על המדינה לפרק אותו.

בטירונות הבנות שלי בניצנים, פברואר 1989, נכנסתי ביום הראשון לאוהל ומשהתרגלתי לחושך, זיהיתי שתי דמויות מכונסות בעצמן, בשמלות ארוכות, יושבות על מיטת-שדה. כשהתקרבתי אליהן, הסתבר שאלו שתי בנות דתיות ממוצא תימני ומבית מסורתי, שברחו מהבית על מנת להתגייס לצבא. הן לא ידעו מהחיים שלהן הגם שהאומץ שהפגינו במעשה הזה, היה רב יותר מכמה חיילים קרביים שהיכרתי. היה זה המפגש הראשון מסדרת מפגשים עם בנות ובנים בחתך רוחב של החברה הישראלית דאז, שלולא השירות הצבאי, לא הייתי מתחככת עימם.

גם אם אין זה תפקידו של צבא לחנך, עובדה שכיום כל המתחים החברתיים בישראל ניצתים בפעם הראשונה סביב שאלת הגיוס: חילונים ודתיים, יהודים וערבים, נשים וגברים, עניים ועשירים. מערכת החינוך הרימה ידיים בניסיון לכפות לימודי ליבה ומאשרת יותר ויותר זרמי-חינוך "‘עצמאיים" (מכבסת-מילים הכורכת יחד אולטרא-חרדים עם חינוך דמוקרטי, אנתרופוסופי, או לימוד ביתי...) - ולואקום שהיא משאירה, נכנס הצבא.

אבל איזה צבא? חילוני לגמרי, או כזה עם מסלולים נפרדים? פעם רצינו להיות ממלכתיים, כיום זו נחשבת מילת גנאי. רב תרבותיות חשובה לרבים יותר מאשר ממלכתיות, אך היא באה עם מחיר: גיוסם של חרדים לצבא במסלולים משלהם. גלאט כושר בהכשר בד”צ, רב תורן כסמכות פיקודית מקבילה וחיצונית לסולם-הפיקוד הצבאי, סביבת-תיפקוד נטולת נקבות, שירות מקוצר המקציב זמן ללימוד תורה ותפילה. אז למה מתפלאים אחר כך כשבקריה האקדמית אונו יש קמפוס חרדי, עם ספרייה חרדית, ומסלולי-לימוד נפרדים לנשים ולגברים? את הפטנט הזה המציאו בצבא. להיות עם ולהרגיש בלי. צריך להודות בכך שמערכת החינוך הממלכתית, זו האחראית עלינו לפחות מגיל 3, הרימה ידיים בניסיון לאכוף משהו על החברה החרדית (ובמידה מסויימת גם על הזרמים העצמאיים הערביים).

צה"ל לא יודע מה לעשות איתם

אומרים שצה”ל לא דוחף בעצמו גיוס כולל של צעירים חרדים משום שאינו יודע מה לעשות איתם - רובם נשואים עם ילדים (עולים לו הרבה), כמעט כולם נטולי השכלה כללית (למרות שמוחיהם, כנהוג לחשוב, מחודדים מפלפולים תלמודיים) ואורח-חייהם, אם יתחשבו בהם, דורש שינוי מקצה לקצה של שיגרת היומיום הצבאית, ההולכת אחורה מאות שנים. אומרים גם ששדה הקרב משתנה, שהוא דורש תכונות וכישורים אחרים/ חדשים, חלקם עתירי-טכנולוגיה - ומה יעשו אותם בחורים שבמקרה הקיצוני, גולשים באינטרנט רימון? וכמה כוח-אדם צריך בכלל בצבא הזה, אם האקר סעודי מטאפורי בודד, יוכל בעתיד להפיל מערכות-מיחשוב לאומיות?!

בשנת 1974, 2.5% משנתון הגיוס הגברי היו תחת הסדר "תורתו אומנותו", בשנת 2014, ידובר על כ - 25%. פי עשר. במקביל, אחוז הבנות המתגייסות באותה שנה אמור לרדת לפי הערכות נוכחיות אל מתחת ל-50% מהשנתון (עומד כיום על כ-54%). זאת משום שגיוס בנות חרדיות כלל אינו על הפרק. את בנות המגזר הדתי-לאומי מעודדים בכל דרך לא להתגייס, ובמקביל בנות חילוניות רבות מוצאות דרכים לפטור עצמן מהשירות.

מה המסקנה מכל זה?

או שדורשים מצה”ל להמשיך לקיים את תפקיד כור-ההיתוך החברתי, זה המכשיר לאזרחות, ערכים, עבודה, בונה קוד משותף ושפה משותפת ואז מחייבים אותו לגייס את כוווללל-ם.

או שמבטלים את שירות החובה! אין יותר צבא העם. ובינינו - בכל מקרה ברגע שיגוייסו פחות ממחצית הבנות בשנתון, תהיה בעייה חוקית להמשיך לגייס את היתר. ואיזה בן דור Y יסכים להתגייס בחובה בתנאים הללו?

כן, מדובר במושג שכולם חוששים ממנו, צבא מקצועי. צבא של מתנדבים ומתנדבים. לפי דרישה וצורך. בתשלום מלא. נכון שצה”ל ימצא עצמו מתחרה עם השוק הפרטי והסביבה האזרחית על טובי המוחות. אבל מי אמר שלקחת את הצעירים והצעירות המצויינים שלנו ולהכשיר אותם לפתח טכנולוגיות לחימה (פרוייקט תלפיות למשל והחילות הטכנולוגיים), תורם יותר למשק הישראלי מאשר לשחרר אותם למחקר ופיתוח של טכנולוגיות אזרחיות, אנרגיה חלופית, ביוטכנולוגיה, חקלאות מדברית או רפואה פורצת-דרך?!

ואם צבא מקצועי רחוק מאתנו - אדרבא - שירות לאומי/ חיל משימות לאומיות, עבודות יזומות, או איך שנקרא לזה - בתנאים שווים לאלו של חיילים וחיילות. מלוא השנים, מלוא המחוייבות. מלוא התרומה. מלוא התועלת - בניין משותף של חברה ואזרחיה.

ובסוף בסוף, שלא נשלה את עצמנו. חלוקה בנטל משמעה חלוקה שוויונית של כל הנטל האזרחי בכללו - השתתפות בכוח העבודה, תשלום מיסים, חיים נטולי קצבאות, שמירה על הסביבה. את התביעה הזו צריך להציב לא רק מול החרדים, אלא מול תופעת ההשתמטות, הבדלנות וחדלות-האישים, בכל המגזרים.

.

>> לכל הטורים של ד"ר עפרה גרייצר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה