אבידות ומציאות

הדר לוי מחפשת דירה חדשה בתל אביב ומשאירה את המציאה הישנה עם כל הזיכרונות. על הדרך, אולי היא תצליח לשחרר עוד כמה דברים

02/05/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» כל בית צריך מרפסת. לוי וגור (צילום: רמי זרניגר)

משיחות עם חברות בשבוע האחרון:

הנשואה +1: "אני מתה לעזוב אותו. אבל זה מסובך מדי, גם בגלל הילד וגם איך אני אמצא עכשיו דירה לבד?"

רווקה, 36, עם זוגיות חדשה: "אנחנו רוצים לעבור לגור ביחד, אבל הוא לא רוצה לגור בתל אביב. ואני לא מוכנה לעזוב את העיר. זאת אומרת את הרחוב הספציפי שאני גרה בו, הנה בדיוק מתפנה דירה מעליי בבניין, הוא כזה אנטי, לא נפתח לשום אופציה"

רווקה,31, בקשר עם גרוש +1: "הוא רוצה שנעבור לגור ביחד, אבל אני פוחדת. אם זה לא יצליח, מה יהיה עם הדירה שלי? עד שהשגתי אותה. היא במיקום מושלם".

לקח לך הרבה זמן למצוא אותו, עברת הרבה חרא עד שהוא נכנס לחייך. האחד. הבית שלך. אותו מקום שבו את שמה על מדף את הבשמים שלך, שבו יש ספה - כמו של כולם בדיוק, אבל שלך; בה את מתרפקת בסוף היום מול ערוץ 24, המקום הזה שכשאת סוגרת את הדלתות שלו את יודעת שסוף סוף את יכולה להיות בו את. את יכולה לנשום. כי כמה שקשה למצוא זוגיות טובה ואהבה, קשה יותר למצוא בית. בטח בתל אביב. העיר המטורפת הזאת שמציעה פאב מתחת לבית, סופר מתחת לבית, בית קפה מתחת לבית - ועכשיו רק לך תמצא בית.

כבר יותר מעשר שנים שאני בתל אביב ותמיד גרתי במציאות. אתם יודעים, הדירות האלה שעולות זול ושוות במיוחד. אלה שתמיד חברים שנכנסים שואלים: כמה את משלמת? למה כל כך מעט?. קראתי לזה קארמה עם דירות. העניין במציאה היא שכמה שקשה למצוא אותה  -  קשה אפילו יותר לעזוב ולשחרר כשחייבים. רגע, אני עדיין מדברת על דירות או על אהבה? בכל מקרה, גם אחרי שנפרדנו נשארתי בבית שלנו. כאילו הכל אותו דבר - הנה הספה, הנה המרפסת, הנה אותם סירים, הנה המראה, הנה אני. כך יכולתי להתנהג כאילו כלום לא השתנה – למרות שהכל השתנה. הרי היום הטלוויזיה לא דולקת כמעט, הבישולים על הגז הופכים פונקצינליים ביותר (אורז ושניצל, גג), וכמה שהראש משכנע שלא קרה כלום – על הגוף אי אפשר לעבוד. אני ישנה פחות, אני אוכלת פחות, אני רגועה פחות. אבל את המציאה הזו, לא הייתי מסוגלת לעזוב.

לילה. חצות. אני חוזרת הביתה. הביתה שלי בארבע שנים האחרונות. המבצר שלי. השקט שלי. המקום המושלם שלי. במחשב מחכה לי מייל מבעלת הבית. "מה שלומך?", היא שואלת. "איך עוברת עלייך התקופה? רציתי לומר לך", היא ממשיכה, "שבעוד חודשיים כשנגמר לנו החוזה, אני ארצה את הדירה לעצמי. אחרי שנים שהשכרתי אותה לך ולאחרים אני רוצה לשוב אליה".

אני מתבוננת במייל שלה ועולות לי דמעות. ומילה אחת: "תודה".

תמיד היה לי קשה לקבל החלטות, וכמה יפה מצד היקום שהוא עוזר לי ומחליט בשבילי. אני צריכה לשחרר את הדירה, אבל לא רק אותה. אני צריכה לשחרר את החיים הקודמים שלי. להתבונן בהם יפה לתוך העינים, להגיד להם תודה ולברך לשלום. כן, אולי הגיע הזמן להגיד את זה: אני צריכה לשחרר גם אותו. כי גם הוא מציאה. אבל בדיוק כמו הדירה הזאת, לא קניתי אותו. הוא לא באמת שלי. שום דבר לא באמת שלי.

לפני שנים, בטרם נכנסנו לדירה הזאת נרשמתי לשירות שנקרא "הומלס אישי". כזה ששולח לך למייל הודעה על כל דירה להשכרה שעונה לדרישות שלך. גם אחרי שמצאנו את הדירה המושלמת הזו, המנוי  להומלס אישי נמשך, לא הצלחתי לבטל אותו. במשך שלוש שנים האחרונות לא הפסקתי לקבל מיילים על דירות בתל אביב. וזה הצחיק אותי. כמו לקבל דואר זבל על מדפסת ב-99 ש"ח או הגדלת איבר מין ב- 67 ס"מ. לא רלבנטי. והנה היום, המיילים האלה שהבטתי בהם בזלזול ואפילו לא פתחתי אותם  - אולי יהיו שימושיים. הם יודעים שם משהו באתר הזה, הם יודעים שהחיפוש הזה של דירה, של חיים אחרים, של אושר שמחכה לך בהינף שני ערבים וצ'ק בטחון תמיד יהיה רלבנטי. תמיד.

בקיצור, אם אתם שומעים על משהו טוב להשכרה בתל אביב - אני בפייסבוק.

.

>> לכל הטורים של הדר לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה