נפולת של רילוקיישנרים

פעם הרגישו כאן בוז כלפי ה"יורדים", היום זה רילוקיישן, וזה הפך ל"הלוואי עלי", לפחות לכאורה. רונה תמיר, יורדת לניו יורק

30/04/2012
רונה תמיר קבלו עדכונים מרונה
  • RSS
» רונה תמיר

איך אדם יודע שהוא מזדקן? כשהוא יכול לתת עדות אישית על משהו שכבר אינו קיים. ולא שאני כזאת זקנה, נשארו לי אפילו עוד כמה חודשים להציג את עצמי כבת 33, אבל אפילו אני נושאת עמי זכרונות מעולם שנכחד. למשל: תכנית הטלוויזיה "לקראת שידור" בהגשת דן כנר - תכנית שכולה פרומואים לתכניות השבוע, מהימים שעוד לא המציאו את הפרומו אבל גם לא את ערוץ 2, כך שממילא לא היה משהו אחר לראות מלבד "על גלגלים" עם ג'ו קריידן.

או ה"מאירלנד", הלונה הפארק הקטן שהיה בקומה הראשונה של מגדל שלום ובו שכנה בריכת הכדורים הטובה ביותר שבה שכשכתי מעודי.

או המושג "יורדים". זוכרים? גם אני שכחתי, עד שקולגה מהעבודה סיפרה כמה היא מתאווה להתגורר בעצמה בניו יורק והקניטה אותי בחביבות: "יורדת!". אז נפל האסימון (עוד מוצג פרה-היסטורי): יורדים! נו, האנשים הרעים האלה, שמעדיפים באופן אנוכי את טובתם האישית (אך הכוזבת!) בניכר על פני אזרחות סולידרית במדינת ישראל הקטנה ומוקפת האויבים. או כמו שכינה זאת יצחק רבין בתמצות אופייני, אחרי מלחמת יום הכיפורים: נפולת של נמושות.

אח, רילוקיישן

באמת היו כאן פעם כאלה. אבל כנראה שכולם כבר ירדו מהארץ, כי היום אפשר לפגוש רק אנשים שעוברים לחו"ל, נוסעים לאמריקה, או עושים רילוקיישן. אח, רילוקיישן. זה בכלל נשמע חשוב ומכובד, הרי זה באנגלית.

והיה גם את מושג הביניים: שליחות. "הם נוסעים לשליחות". בין אם בשליחות קק"ל, הסוכנות או מוישה מוברס, איכשהו היתה למילה הזאת ארומה מכובסת של מדינת ישראל של פעם: שייסעו, שייהנו, שיראו קצת עולם - אבל שיחזרו הביתה לסבול עם כולנו בסוף. הרי זה לב הענין, לא? למה שמישהו יתרתח כל כך מעצם העובדה שזולתו עובר להתגורר מחוץ לגבולות ישראל, אם לא התחושה של "דופקים אותי, אבל זה לא אכפת לי כל עוד כולנו אוכלים אותה ביחד למען עתיד עם ישראל החופשי בארצו".

אז לאן נעלמו היורדים? האמנם סוף סוף פרצנו דרך בתפיסה והבנו שהעולם הוא בסך הכל כפר גלובלי קטן שבו יכול אדם לעבור ממקום למקום בקלילות, כשהוא מצויד רק במזוודה קטנה (בקוסמופוליטית קוראים לזה "טרולי") בלי קשר למקום בו נולד? לא ממש. אנחנו עדיין לוקחים איתנו את המולדת, התרבות והשפה לכל מקום שבו כף רגלנו דורכת, ועל כך יעידו כל הפוסטים בפורומי מטיילים בסגנון "חובה - החומוסייה הכי טובה ברייקיאוויק!".

אז אולי הישראלים פשוט מרגישים כבר מספיק איתנים כחברה וכמדינה, ואנשים הבוחרים לתקוע יתד במקום אחר בעולם כבר לא מאיימים עלינו? נו. אם לצטט דברי חכמים: "פחחחחח!!!!!!11"

אז איך בכל זאת ניתן להסביר את התגובות העזות של מקורבינו להודעה שאנחנו עוברים לניו יורק לרגל עבודה? להלן מקבץ מייצג :"יו, מניאקים!"; "זה לא פייר, הלוואי עלי", "איזה כיף לכם", "כל הכבוד" (?); וכמובן: "יורדים!" בציניות, ברור שבציניות.

דווקא סבבה להם

המילים אולי התחלפו, כבר לא "יורדים" אלא "עוברים", "עושים רילוקיישן" (סמולנים עוכרי ישראל אפילו מקפידים להשתמש במונח "מהגרים"), אבל מה שלא התחלף היא תחושת החמיצות. אם פעם אנשים הרגישו בוז או סלידה כלפי מי שנטשו את המאמץ המלחמתי של החברה האזרחית בישראל, היום כבר לא בושה להודות שזו משאת נפש. או לפחות, להכיר בכך שישראל של היום היא לא איזו פסגה עולמית גבוהה כל כך שעזיבה שלה יכולה להיחשב כירידה.

ובעצם אולי גם פעם זה היה שם, מתחת לנזיפה המוסרנית, אלא שזה הושתק והוסווה, יחד עם עוד המון דברים שאף אחד לא העז לומר (כמו "אל"מ, לשכב עם הפקידה בת ה-19 שלך זה למעשה אונס סטטוטורי", או "היי, חברת השחר העולה - צימקאו זה לא באמת שוקולד!").

כך ניסחתי לי תיאוריה סוציו-תרבותית נוקבת שהחזיקה חמש דקות בערך, עד שגיליתי שמדובר בבון טון יותר מאשר ברגש אותנטי: כן, הרבה אנשים מתחילים ב"יואו, איזה כיף לכם, הייתי מת לעוף מכאן" ואז במהלך השיחה מתגלה שבעצם הם לא ממש היו רוצים לעבור. דווקא סבבה להם כאן, במקום בו נולדו וגדלו, ליד החברים והמשפחה. ברור שיש מיליון בעיות, חוסר סיפוק, תסכול וגם ביבי, כמובן - אבל לפחות הם יכולים לקטר על זה בשפת אמם, באופן שוטף. כמו למשל, להגיד "מניאקים" לחברים שעוברים לארצות הברית.

אז מה זה אומר על המקום הזה, שאנשים שגרים בו מעדיפים קודם כל לאוורר את הרצון שלהם לעזוב אותו, לפני שיודו שהם בעצם קשורים אליו הרבה יותר ממה שהם מראים?

מאיפה לי לדעת, אני בסך הכל חתיכת נמושה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה