דברים שרציתי לומר

דורית כהן לא מפסיקה לפגוש את האקס שלה בכל מקום, ושותקת מולו כי הכל כבר נאמר. או שאולי בכל זאת, נשארו כמה מילים?

30/04/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» ממשיכה הלאה. כהן

אנחנו גרים באותה עיר, אני ובן הזוג שלי לשעבר. הרבה משוכנעים שתל אביב היא עיר גדולה, אבל טעות בידם. תל אביב היא ביצה קטנה, מרוכזת ומצומצמת. היא ביצה קטנה שהופכת לביצה עוד יותר קטנה עבור אנשים שנמצאים בה ויש להם תחומי עניין משותפים וצורת בילוי דומה. לא פעם ראיתי את בן הזוג שלי לשעבר נוכח במקומות ששהיתי בהם. בתערוכות אומנות, בבתי קפה, חולף על פני עם אופניים בשדרה, מתהלך בשכונה או יושב על הבר. בחלק מהפעמים קריאה אחת לעברו הייתה מספיקה כדי להסב את תשומת ליבו ובאחרות יכולתי רק לשלוח את ידי, ליישר אותה ולטפוח על כתפו. באף אחת מאלה לא עשיתי דבר. בחרתי לשתוק.

רציתי להגיד הרבה דברים. אנחנו הרי תמיד רוצות להגיד ואנחנו רק צריכות אשנב אחד קטן להיכנס והמחשבות ידהרו מעצמן כאילו היו על מסילת רכבת. אולי לא אמרתי מספיק בפעם הקודמת? אולי לא אמרתי את הדברים כמו שצריך? אולי זה לא היה ברור? והנה זאת הזדמנות נהדרת. חבל לפספס. אולי כדאי רק להפגין נוכחות, כי אם הוא יראה אותי אז יש סיכוי שלבה תוצת וזיקוקים גדולים יתעופפו באוויר. אלה בדיוק הדברים שיכולים להכניס אישה ללופ, כולל הפיק הרגשי באותם רגעים שבו אנחנו עוצרת הכול ומתעסקות בתמונה אחת בודדה מבלי לבחון את המכלול של הדברים. כמה פעמים התקשרת למישהו שלא שמעת ממנו חודש, רק כדי להגיד לו: "התקשרתי להגיד לך שלא תתקשר אלי יותר"?

אני שותקת כשאני רואה אותו, אבל מסתבר שלשתוק זה אחד מהדברים הקשים ביותר לביצוע. שנים אחזתי במחשבה שלשתוק זה דבר של מה בכך. מה הבעיה לשתוק? חשבתי. האמנתי שהקושי האמיתי נמצא אצל זה המדבר - שהרי חשוב לו להסביר את עצמו, לפרט, לתאר, לפרוס את משנתו. המדבר רוצה שיבינו אותו, שהמילים שלו לא ישתמעו לשני פנים. שנים הייתי בצד של המדברים מבלי לדעת כמה זה קל. הבעיה הגדולה של המדבר היא שמרוב דיבור הוא עלול להתנתק. הוא כל כך עסוק בלהשמיע ולשמוע את עצמו וכך הוא מארגן ובונה לו עולם של פרספקטיבות שבדרך כלל יהיו רחוקות מן המציאות המתקיימת בפועל. המדבר, מרוב דיבור, לא עוצר, ולו לרגע אחד, על הסיטואציה. הוא שרוי עמוק בתוך רצון עז לפרשנות ובכך מתפצל לתודעה אחרת מן המציאות הקיימת.

וזה הכי קשה בעולם כשזה תופס אותנו. רגש חזק שמתעורר בנו ומתיישב לו בראשנו, מזעזע את אמות הסיפים, מטריד כל עשייה, לא נותן מנוחה, כמו היה צלצול פעמון חזק של בית ספר שמבשר באגרסיביות שההפסקה הסתיימה. לרגע אני מהרהרת עם עצמי, מה זה? מה זה הרגע הזה שמכניס אותי לסהרוריות כזו? מאיפה הוא נובע? מהו הבסיס של אותה התחושה? והנה זה מכה בי: זה הפחד שהוא ישכח אותי. הפחד שזה נגמר. ההבנה שאולי צריך להמשיך הלאה, שהגיע הזמן, בדיוק ברגע הזה כשהכל מתעורר, אני מבקשת לעצור את הכול, להקפיא את התמונה ולהגיד: "הי, זאת אני. זוכר אותי? אני עדין אוהבת אותך". הפחד שהוא ישכח גורם לי לרצות לומר את הדברים שכולם כבר יודעים. בכל אחת מהפעמים רציתי לדבר, זה הטבעי שלי. רציתי לגשת, לחייך, לחבק, לתת אהבה, בלי להניד עפעף בכלל. בסוף שתקתי. בסוף הסתובבתי והלכתי מבלי לומר דבר.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה