מערכת יחסים מודרנית

זה לא סיפור אהבה רגיל, זו מערכת יחסים מודרנית, עם ההיסוס, החשש להתחייב ולסגור את כל האופציות. ובסיפור השני, לשרי שביט היה חשוב יותר לכתוב ספר מגניב מאשר עמוק

29/04/2012
אריאלה רביב קבלו עדכונים מAriela
  • RSS
» שרי שביט, כותבת הספר: "הכל זריז". צילום: עידן איז'יק

"אביב" דיוויד סלאי

הוצאת כתר, מעברית: שרון פרמינגר

267 ע"מ.

השלב ההתחלתי במערכת יחסים זוגית היא קצת כמו עמידה על פי תהום – שני הצדדים עומדים, כל אחד בצד שלו של התהום, וכעת הם צריכים להחליט אם הם מאמינים במה שיש ביניהם מספיק כדי לקפוץ פנימה, או לסגת. ג'יימס וקתרין, גיבורי ספרו של דיוויד סלאי, "אביב" עומדים ממש על פי התהום הזאת, ולא מצליחים להחליט מה הם רוצים לעשות, לקפוץ? לא לקפוץ? לקפוץ טיפה? לקפוץ למערכת יחסים אחרת?

התחלת מערכת היחסים שלהם מאוד שגרתית: בחור פוגש בחורה, בחור מבקש טלפון מבחורה, בחור ובחורה נפגשים, נמשכים, שוכבים, נחמד להם ביחד, ולו זה היה סיפור אהבה רגיל, תוך זמן מה הם היו חיים באושר ועושר. אבל זה לא סיפור אהבה רגיל, זה סיפור יחסים מודרני, ושום דבר לא מתקדם כמו שצריך.

מדובר בסיפור שבני הדור שלי מכירים יותר מדי טוב –  ההיסוס, ההתחלה המקרטעת, התקווה שאולי הפעם זה זה, אהבות עבר שמרימות את ראשן בזמן הלא נכון, החשש להתחייב באמת ולסגור את כל האופציות האחרות, שלא באמת קיימות, הניתוחים המייגעים של כל מבט ומחווה, ומעל הכול הפחד, הפחד להפקיד את הלב שלך למשמרת בידי מישהו אחר.

במהלך הקריאה מתעורר בקורא לא פעם הרצון לצעוק לג'יימס – תשחרר קצת! תן לה לרדוף אחריך. ולקתרין – תראי כמה הוא בסדר, תני לו הזדמנות אמיתית. אבל באהבה פוסט-מודרנית, גם זה לא לגמרי ברור, כי ברקע מרחפת הידיעה שאולי, אם קתרין הייתה טיפה יותר נלהבת, ג'יימס היה מתרחק.

למרבה השמחה, למרות הנושא המורכב שלו, לא מדובר בספר מעיק או חופר, אלא בספר מעניין, קריא, מצחיק, ומאוד מעורר הזדהות, שבו שני הגיבורים מעוררים בקורא שילוב חיבה וכעס, בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

"הכול זריז" שרי שביט

הוצאת אחוזת בית.

470 ע"מ.

ב"הכל זריז" (בקישור: פרק ראשון שהופיע בסלונה) מלי מועלם ואחיה, יזהר, נוסעים יחד להודו, כדי לעשות שם מכה ולחזור ארצה מסודרים. טוב, האמת היא שמלי לא ממש רצתה לנסוע, אבל יזהר מצליח, שוב, לשכנע אותה לעשות מה שהוא רוצה, וכך שני האחים נוסעים להודו, מארגנים קבוצה, מסנתזים סוג חדש ומגניב של LSD, ומחכים לעשות את הבוחטה, רק שכמקובל בסיפורים האלה, הכול מסתבך, המשטרה הישראלית מחזירה את מלי ארצה, ויזהר נעלם.

כעת מלי חוזרת להודו עם כנען גרוס, חוקר פרטי שמתמחה באיתור נעדרים בטיולים, כדי למצוא את יזהר, ושניהם עומדים בפני הרפתקה שתגרום לשניהם להבין ששום דבר אינו כמו שהוא נראה, שאנשים יכולים להיות טובים ורעים בו זמנית, ושגם האנשים שאנחנו חושבים שהם הכי קרובים אלינו מסתירים מאתנו דברים מהותיים.

הספר נוגע בנושאים מעניינים – זהות, משפחה, אהבה, התבגרות, אבל התחושה היא ששום תחום לא מטופל מספיק לעומק, כאילו לשביט היה יותר חשוב לכתוב ספר מגניב מאשר ספר עמוק. הספר  קריא ומעניין, ומי שעומד לנסוע להודו, או חזר ממנה לא מזמן, ייהנה ממנו, אבל הוא נופל ביותר מדי בורות של בנאליות – כבר קראנו יותר מדי פעמים תיאורים של הודו כמקום שבו כל דבר יכול לקרות; כבר חווינו את התדהמה הישראלית נוכח הפערים העצומים בהודו, ביותר מדי ספרים הגיבורה עמדה, התבוננה בנמלים והתפלאה איך כל משובות האדם אינן נוגעות להן כלל; והדברים האלה, הברורים מאליהם, פוגעים בהנאת הקריאה. הספר  זקוק ליד עורכת שתכוון את הסופרת ותעזור לה לא למעוד. דווקא בגלל ששרי יודעת ליצור דמויות שקל להזדהות איתן, תחושת ההחמצה גדולה יותר, למרות שבהחלט יהיה מעניין לקרוא את ספרה הבא של שביט, ולראות כיצד היא מתפתחת ככותבת.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה