להתאהב באחת מחדש

אני עוזבת את הדירה שלי, שבה נולדה בתי הבכורה וממנה היגרתי לחיי משפחה, ואליה – חלל מצומצם שאין לי בו אפילו חדר משלי - חזרתי בהרכב מצומצם והתחלתי מחדש

22/04/2012
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS
» ThinkStock

כמה מחשבות לפני מעבר דירה:

למה אי אפשר בהרדמה כללית?

למה אי אפשר בפאסט פווורד?

למה אי אפשר בקאט?

למה?

כי יש הזדמנות, כי צריך להתרחב, כי צריך להתחיל במקום חדש, כי משנה מקום – משנה... מקום. כל מי שתשאלו אותו יגיד שלעבור דירה זה עינוי. וכל הזמן מישהו, איפשהו, אורז את הדברים שלו, אלוהים יודע איך, בקופסאות, ומעביר אותם למקום אחר, פורק את הקופסאות והארגזים וממלא חלל חדש בכל מה שהוא.

אני נקשרת מאד לאט, למקומות לפחות. לאנשים זה עניין מאד זריז – איך שנפתחת הקופסה של הלב, מישהו כבר משאיר סימן משלו. וחבל, כי היום ניקו. אבל מקומות, זה כבר סיפור אחר. אני עוזבת את הדירה שלי, שבה נולדה בתי הבכורה וממנה היגרתי לחיי משפחה בדירה ענקית, ואליה – חלל מצומצם שאין לי בו אפילו חדר משלי -  חזרתי בהרכב מצומצם והתחלתי מחדש.

בדירה הזאת נולדה גם הקטנה, ויחד עם שתיהן כאן גדלה גם האהבה לשכונה הזאת, שבעבר סימלה בעיני את כל מה שעצוב ומקומט בעיר הזאת. לא רחוק בצומת המכוער וסואן של שני רחובות שנראו בעינית תמיד סמל להזדקנות העיר - אבן גבירול ויהודה הלוי. ברחוב על שם משורר וסופר שאף אחד לא מכיר, וכל שליח ששובר עליו את השיניים מתייאש ונוסע לחפש משהו דומה וקל יותר להיגוי ברמת אביב.

איך פירקתי את החיים שלי?

כשהפכתי פה לאמא בפעם הראשונה, החנויות הישנות היו נסגרות בשישי בצהריים במהירות, משאירות אותי עם בהלת האימהות עד ליום ראשון, שבו יתעוררו שוב לחיים הרחוב והמציאות כפי שהכרתי אותה קודם. היה פה בית קפה אחד שדימה חיי ציביליים, וגם הוא נסגר בשישי, היה רעש של אוטובוסים בציר המרכזי, שהרעיד את העגלה הגדולה מידי שקניתי לתינוקת הראשונה שלי. והיתה גינה קטנה מלאת חול וחרא של כלבים, לא מגודרת וקרובה מידי לרחוב החשמונאים.

אבל כשהיה צריך לעזוב, לדירה גדולה, ברחוב כי יפה בעיר, נאחזתי עם השורשים בגינה המגעילה, ברחובות הקטנים והמוכרים, בחנויות הזקנות שחלקן עוד נסגר גם היום בין שתיים לארבע, כמו שהיה כשסבא וסבתא שלי גרו כאן. שינויים זה דבר מאד מטריד לחברי מועדון מסויים שלצערי אני נמנית איתו. זה משהו שאני מאד אוהבת לקרוא עליו בספרים, אבל מעיר אותי בלילה עם דופק סוער ברקות.

אבל עברתי. עברנו. לרחוב הכי יפה בעיר. קרוב לים, קרוב להומלסים של אלנבי, קרוב  לשנקין שכבר אז לא היה מה שהשם הזה סימל פעם, בשנות השמונים, קרוב לגן מאיר. ואהבתי את זה מאד. וכשהיה צריך לעזוב את השכונה הזאת ולחזור לכאן, הרגשתי שנשלחתי לגלות באי המתים. לקח לי שנים להתאהב  בשכונה הזאת מחדש. הרחוב הכי יפה בעיר שבו גרתי בצורת חיים של משפחה  נראה לי היום המקום האחרון שאני מעוניינת לחזור אליו. זיכרונות רבים מתקופת המשפחה (במובן של אבא, אמא ילד) לא חוזרים אלי. אני עדיין לא מבינה את צורת החיים הזאת. לא מתנגדת, לא שופטת, רק מנסה להבין מה זה, לקבל תרגום סימולטני. אם מישהו ילחץ וישאל איך עברתי לדירה הקטנה בחזרה, אני לא יכולה לספר. לא הייתי בהרדמה כללית, אבל בהחלט בסוג של הלם.

אני זוכרת שכל החפצים שפרקו המובילים מילאו את כל חלל הדירה, מהחלון הקדמי עם הזכוכית החלבית ועד המטבח החדש דנדש. עמדתי שם, עם בטן של אמצע הריון ושאלתי את עצמי מה עשיתי לחיים שלי. איך פירקתי אותם ומה אני הולכת ללוש מהם. תשובה לא קיבלתי הרבה שנים. בהתחלה הייתי כמו גוף זר שדוחה את הגוף שבו הוא הושתל. שנאתי כל בלטה ברחוב, כל בניין, כל עץ. הייתי האשה הזאת שעברה לגור בגזר אחרי שנים באבטיח. ולמדתי לאהוב את הגזר ואת הגינה שבה הוא צומח. היום אני אוהבת את החנויות הישנות ואת אלה שהוקמו ביניהן. את העובדה שאפשר לרדת לפיצוציה שפתוחה כל הלילה, להגיד שלום לרמי ולהיות שקטה, ללכת ברחוב המכוער ביותר, ששופץ, כן גם הוא שופץ, לעבור מחנות חשמל בת 40 שנה, לחנות לאביזרי מין חדשה שנולדה עם מראה מרופט, ומשם לחנות כלי בית בת 50 ואז לספר של הכלבה ולמכולת שעושקת אותך מתוך הסכמה שבשתיקה. וכולם יתנו לך שירות עם אותו יחס פרקטי אבל לא קר, ויארזו את המוצרים שלהם בשקית אטומה מהסוג שנותנים בשוק, ובפעם הבאה שתעברי ברחוב הם יגידו לך שלום. וכשתחזרי אחרי המון זמן, אחרי שתעברי לדירה החדשה, מישהו יעצור רגע וישאל, אז למה לא רואים אותך?

צילומים: ThinkStock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה