ככה אנחנו נראים

"אל עצמאותה ה 64 מגיעה ישראל חמושה ברובה אם 16 מקוצר שמחסניתו תשבור את שיניו של כל מי שיאמר לה דברים שאיננה רוצה לשמוע", בעז גאון היה רוצה ישראל שלא נראית כמו סא"ל שלום אייזנר

24/04/2012
בעז גאון קבלו עדכונים מבעז
  • RSS

מאובקת. כך נדמית לי ישראל ביום עצמאותה ה 64. מצופה בשכבה עבה של אבק, או חול, או בוץ שהתקשה, או צבע עכור שמישהו התיז כדי להקשות עליה את התנועה ולהבטיח – כי תתרחק מהחוצות, תסתגר אך ורק בחוג חברים קרובים ובני משפחה, תסתפק בפחות ממה שהסתפקה בשנה שעברה. כבר אז, אני מזכיר, ביום העצמאות 63, התרוקן בנק הדימויים שהמשילו את ישראל לאישה מקשישה הדוהרת אל השבעים, המסרבת לקבל את גילה למרות שהגיעה אל פרקה בסוף שנות הששים. מעין ג'וזי כץ, גרסת המדינה (ואני מעריץ של ג'וזי). השנה, כך נדמה לי, המצב עכור אף יותר. הגעגוע אל "ימינו הטובים ביותר" – יהיו אלה ימי דוד המלך, יהיו אלה ימי טרום כיבוש – מעולם לא היה נואש יותר ובאותו הזמן ממש מגיבה ישראל בהיסטריה על כל קמט שמופיע, על כל עפעף שנשמט, על כל תייר דני שמסתכל לה ישר בעיניים ואומר לה – "את לא מי שהיית פעם".

אל עצמאותה ה 64 מגיעה ישראל חמושה ברובה אם 16 מקוצר שמחסניתו תשבור את שיניו של כל מי שיאמר לה דברים שאיננה רוצה לשמוע. אודות עצמה. אל עצמאותה ה 64 מגיעה ישראל מוקפת בצבא של מליצי יושר מוסיקליים שיפשטו על בימות הארץ – רוני סופרסטאר בתל אביב, מוש בן ארי ברמת גן, ליאור נרקיס במודיעין, אתניקס בראש העין וכיוצא בזה – כדי להחריש את האוזן ולהטביע את הצעקות שבאות מבחוץ ("מה קרה לישראל?) ומבפנים ("מה קרה לנו?")

אל עצמאותה ה 64 מגיעה ישראל כמו כוכבת עבר אהובה – חישבו סופיה לורן – ששלהבה לבבות ומפשעות מלונדון ועד בגדאד בשעתו וכעת היא מסרבת למחות איפור, היא מסרבת להחליף מחשוף בחולצת מארקס אנד ספנסר, היא מסרבת להודות כי הריסים מלאכותיים והציפורניים מפלסטיק וכי נעלי העקב הדקיקות שוברות את ציפורני רגליה וכל זה משגר גלי כאב מחשמלים במעלה הרגל, דרך הגו והצוואר ועד הראש. זה שמקבל שוב ושוב החלטות חסרות פשר, החלטות שגורמות לאוהביה לדמוע ולבני משפחתה להשתעל ולה עצמה להביט שעות – מבלי שאיש יודע – במראה. בשקט. לאור ניאון.

בדיוק כפי שסא"ל אייזנר הביט שעות רבות במראה, בין הכחשה תקשורתית להכפשת הרמטכ"ל, כדי להבין כיצד הפך לקריקטורה של בריון חסר דעת. ואני משוכנע שהביט. בדיוק כפי שבנימין נתניהו הביט שעות רבות במראה, בין התרברבות על פירוק "העבודה" כדי להישאר בשלטון (הארץ) לבין נשיאת עוד נאום גלותי ספוג דמעות על "איראן הנאצית", הוא שסימל פעם (כצבר ולוחם) את התנערותו של העם היהודי מספינים והתבכיינות. ואני משוכנע שהביט. בדיוק כפי שכולנו הבטנו, כל ישראלי וישראלית  מצפון ועד דרום, במראה למשך מספר דקות בחודשים האחרונים כדי להבין אנא אנו באים, איך נגדיר את הימים האלה, האם נוכל – או לא – לספר לילדינו ולנכדנו כי "חיינו בתקופה מפוארת בתולדות מדינת ישראל". התשובה, ואל תגידו לתיירים זרים – היא שלא נוכל. אתם יודעים שלא. אף אחד לא יכתוב על השנים האלה הביתה, כמו שאומרים האמריקנים. לא יודפסו אלבומי ניצחון שבחזיתם הספרות 2012. זה מצבנו, המאובק, ביום עצמאותנו ה 64.

בוא נרקוד ברחובות ביום הבחירות

רק שישראל כבר הייתה במקומות אחרים, חגגה עצמאויות אחרות, מיטיבות ואמיצות ומלאות פאר. איך אני יודע? כי רצה הגורל ובחודשים האחרונים אני שרוי בשירת טרום קום המדינה, במסגרת מחזה מתגבש. אני שרוי בביאליק. ואני שרוי בשלונסקי. ואני שרוי ברחל ואני שרוי בפרלמוטר (ישורון) ואני שרוי באורי צבי גרינברג . אני שרוי, רוצה לומר, בישראל אחרת שהחומר בה בא לפני הרוח. שהתקווה בא באה לפני החמיצות. שהמלים "הטוב לפנינו" הדהדו בה מצפון ועד דרום, הרבה יותר חזק מהמילים "אנחנו מסכנים, כי כולם רוצים להרוג אותנו". ישראל טובה יותר, גלותית פחות, שלא ניסתה להתחמק ממראות משקפות כמו ערפד המדחיק את היותו כזה. במקום להאזין לנאומו של ראש הממשלה, ביום העצמאות הבוצי הזה שמושת עלינו, פנו לכם כמה שעות וקיראו את "בנתיבי עיון ומאבק" של פנחס לבון. או את "אלטנוילנד" של הרצל. או את הפרוטוקול של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. או את "שירת הפרא האציל", הביוגרפיה המופתית מאת אידה צורית, של אבות ישורון. או כל טקסט אחר שיזכיר לכם מה המקום הזה היה אמור להיות, מה המקום הזה שכח להיות, מה הוא עדיין – אני רוצה להאמין, לטובת ילדיי – מתחת לשכבת הבוץ המתקשה המכסה אותו. מתחת גם לעילגות האינסופית ולבכיינות חסרת התחתית של מי שמכונים בשעה הזו "הפטריוטים", בכנסת ובממשלה בתקשורת, שנואשו למעשה מישראל, אם יודו בכך לא. ישראל מבחינתם אף פעם לא תהיה מקום מרהיב, ולעד תהיה מקום מאובק. על כן יש להתבכיין על כך ש"העולם שונא אותנו", על כן יש להכשיר את טפינו מבוקר ועד ליל ל"שואה שניה", על כן יש לסגור את ישראל מבפנים בכיפת בטון ואחר כך לכסות את דופנה הפנימי בציורי ארנבות. או חתלתולים. או כל דבר מרגיע אחר שאין בו בדל של ביקורת, או אמת, או השראה. והכל, כמובן, במימון של אוונגליסטים הרוצים להחזיר את ישו – כדי שישרוף את כולנו.

אז תנו לי להגיד לכם: לא זה היה הרעיון. לא לשם כך הוקמה ישראל. לא כדי שראש הממשלה שלה יישא נאומים – ביום השואה והגבורה - שישוו בין טבח של שישה מיליון יהודים לבין מנהיג איראני שמעמדו הפוליטי הולך ונשמט, שאין לו טיל גרעיני ואיננו קרוב לכך. לא. גם לא כדי שפרשנים בגלי צה"ל – עירית לינור, ליתר דיוק – יגנו על סא"ל אייזנר. לא ולא.

היא הוקמה כדי שיכתבו אודותיה אלבומים מפוארים. היא הוקמה כדי לנער באבחה אחת בוץ שהתקשה במשך כמה עשרות דורות. היא הוקמה כדי שאזרחיה יחושו, אחת לשנה, ביום העצמאות, כי השנה הזו הייתה טובה מקודמתה, מפוארת מקודמתה, צעד אחד קרובה יותר לחלום ההוא, המביך והמיוחל, אודות "אור לגויים".

שנת העצמאות ה 64 לא קרבה אותנו לאידיאל הזה. אתן יודעות את זה ואני יודע את זה. שנת העצמאות 65 יכולה להיות קצת יותר כזו, אם נאמין כי ישראל צריכה לחזור להיות מה שהתכוונה להיות. זה יקרה אך ורק אם נקבל, כציבור, את ההחלטה הבאה: שיום העצמאות הבא יחול ביום הבחירות. זה היום שבו נרקוד ברחובות. זה היום שבו נחוש כי קיבלנו את מה שמגיע לנו. עליו גם נכתוב, בבוא היום, לילדינו ונכדינו. נלך לקלפי ונחגוג שם את עצמאות ישראל – תוך הענשת הכוחות הפוליטיים העסוקים בשנתיים האחרונות אך ורק בדרדור ישראל לתהומות מביכים, מתבכיינים, חוששים מכל תיירת שבדית עם כאפיה שנרכשה בחמישה שקלים בנצרת.

זכרו איך הרגשתן ביום העצמאות ה 64 – ומי אחראים לכך. ויש אחראים. אתן יודעות שיש. ואז, תלכו להצביע.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה