לא כולנו יהודים

ענת סרגוסטי הייתה רוצה ישראל שמגדירה מחדש את הזהות שלה, ויוצקת תוכן אמיתי לחלק "דמוקרטית", בתוך ה"יהודית ודמוקרטית"

24/04/2012
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS

בערב יום השואה, בעודי צופה בטקס המרכזי שהתקיים כמו בכל שנה ברחבת יד ושם בירושלים, שמתי לב לשורת המנהיגים שישבה בקדמת התמונה. זה לצד זה ישבו שם נשיא המדינה, ראש הממשלה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, נשיא בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה – כולם נושאי משרה בכירה, חלקם נבחרי ציבור וכולם גברים. ומה שהיה מוזר לראות בתמונה הזאת היא העובדה שכולם – ללא יוצא מן הכלל – חבשו כיפה לראשם. כיפה שחורה, גדולה, כזו שלא ניתן להתעלם ממנה.

מדובר בטקס המרכזי של מדינת ישראל לציון יום השואה.

מחזה דומה חוזר על עצמו מדי שנה בטקס יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. הטקס הפותח מתקיים מדי שנה ברחבת הכותל המערבי בירושלים וגם הוא נושא נופך דתי-יהודי.

לו יכולתי, הייתי רוצה לראות שלטקסים האלה יש לבוש אזרחי. הרי לא מדובר באירועים דתיים. השואה לא הייתה אירוע על רקע דתי, הגם שמטרת המשטר הנאצי הייתה לחסל את בני העם היהודי. במלחמת העולם השנייה נרצחו מיליוני בני אדם לא על שום הרקע הדתי שלהם. גם אירועי יום הזכרון לחללי מערכות ישראל לא מתבססים על מקום דתי בהכרח. זו המדינה שיוצקת תוכן לאירועים האלה. ובוודאי לא אירועי יום העצמאות.

אבל לצערי הלבוש הדתי שמקבלים הטקסים האלה מדירים אותי כאישה, וכאדם חילוני. הטקסים האלה בוודאי מדירים מתוכם אזרחים שאינם יהודים.

יותר משבעה וחצי מיליון ישראלים מחזיקים תעודת זהות ישראלית. יותר משבעה מיליון וחצי אזרחים חולקים את אותה פיסת ארץ ושייכים לאותו קולקטיב. אבל האם יש תוכן משותף לקולקטיב הזה? האם יש לו זהות? או שנוח לנו להתקבץ איש ואישה בתוך השבט המתאים לה וליצור כאן חברה מפורדת, שסועה ומסוכסכת? במשך 64 שנות קיומנו כמדינה לא השכלנו לצקת תוכן למושג ישראלי (תוכן שיהיה שונה מהמושג יהודי). במשך 64 שנות המדינה לא טרחנו ליצור זהות שתהיה משותפת לכל מי שנושאים בכיסם את תעודת הזהות הכחולה. אין דבר שמאחד את כולנו כאן, דבר שיש בו עולם תרבותי, חברתי או אחר. אין סמל, אירוע מכונן, יום מיוחד שמשותף לכל אזרחי המדינה, יהודים ומי שאינם יהודים. ותיקים וחדשים.

החגים הדתיים הם חגים יהודיים, אבל גם הימים שאמורים להיות בעלי זהות אזרחית-ישראלית, גם הם מחוברים חיבור עמוק למרכיב היהודי. הייתי שמחה אילו מדינת ישראל הייתה יוצקת תוכן גם לחלק השני במשוואת זהותה: לחלק הדמוקרטי מתוך ה"יהודית ודמוקרטית".

אין סיבה שאזרח ערבי לא יוכל להזדהות עם התכנים של יום השואה. אין סיבה שאזרח ערבי לא ירגיש שייכות לקולקטיב שחלק מבניו ניצל מידיו של הצורר הנאצי. להיפך, דווקא היכולת של היהודים לייצר כאן שפה, מסורת וטקסים רחבים שיאפשרו גם למי שאינם יהודים להרגיש שייכים ומקובלים – דווקא היכולת הזאת תחזק אותנו כחברה ולא תחליש את המרכיב היהודי שלנו.

אין סיבה ששנה אחרי שנה מדירה המדינה את האזרחים הערבים מהאירועים הקשורים ליום העצמאות. שבכל שנות קיומה של המדינה זכו רק שני ערבים מוסלמים ודרוזי אחד לקבל את פרס ישראל (השחקן מכרם חורי, הסופר והפובליציסט אמיל חביבי ומנהיג הדרוזים אמין טריף). הייתי רוצה להאמין שבשנה הבאה מדינת ישראל תראה גם את האזרחים הערבים.

אין סיבה שמעטים מאוד האזרחים הערבים שזכו להדליק משואה בטקס הממלכתי המרכזי של יום העצמאות.

אלה רק מנגנונים סימליים, אבל בסימליות הזאת יש הרבה תוכן ומהות שמאפשרים גם לאזרחים הערבים להרגיש שייכים. הייתי רוצה שהשנה הבאה תהיה שנה של בניית חברה משותפת ולא שנה של סכסוכים וגזענות בין החלקים השונים בחברה. הייתי רוצה שעד ליום העצמאות הבא נתחיל לגבש כאן זהות של קולקטיב משותף ולא נתעסק בדברים שמפרידים אותנו.

זה לא רק אפשרי, זה חיוני. זה חיוני לחוסן החברתי שלנו. אבל יש כאן חשיבות ראשונה במעלה למנהיגים שלנו. לאותם נבחרי ציבור שמשרתים את כל אזרחי המדינה. לראש הממשלה שיתנער באופן פומבי מהגזענות שחדרה לכל מקום, ושר החינוך, כמובן, שלא משכיל לעצור את הגזענות וההדרה בתוך מערכת החינוך.

אז לשנה של שוויון ואזרחות משותפת – לזה אני שואפת, כי אין חשוב מזה לעצמאות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה