עשר נקודות לשיפור

רונית הבר, עורכת סלונה, פותחת את פרוייקט החג שלנו עם משאלה לישראל יותר חינוכית, פחות צבאית, יותר אנושית ופחות צרכנית

24/04/2012
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • RSS
» שני סעיפים לחינוך. הבר (צילום: טל אטרקצי)

1. בישראל שהייתי רוצה הייתי מביטה בגאווה מהולה בשמץ הערצה במנהיגים שלנו. שמץ הערצה זה אולי מוגזם, הייתי מסתפקת באמון. מאוד הייתי רוצה לדעת שאני יכולה לישון בשקט בלילה כשיש לי אמון מלא באלה שמנווטים את הספינה על היותם שקולים, אחראים, חכמים, בעלי מעוף וחזון, שהם רואים לנגד עיניהם קודם כל את טובת האזרחים, לפני טובתם האישית, או האגו וחשבונות הבנק שלהם, שהם ישרים כמו סרגל ושאפשר לסמוך עליהם. אלמנטרי לא?

2. בישראל שהייתי רוצה נחוש גאווה אמיתית למראה הדגל המתנוסס. לא גאווה לאומנית, אלא גאווה אמיתית על כך שאנחנו באמת שווים כחברה, כאוסף בני אדם פרטיים שמרכיבים את המדינה הזו. כזו שמכבדים בה קשישים, חלשים, נכים, אומללים ובמילה אחת את האחר. כל מה שהוא לא האמצע החזק. מקום שבו לא מתרחשת איזו קטסטרופה אנושית מביכה מידי יום, עמודי תאורה מתמוטטים וגורמים להרג, קצין צהל אלים משחרר פיוז לעיני המצלמות, "בני טובים" מנצלים מינית אשה מעורערת לעיני כל, פליטים נרדפים. ישראל הזו לא עוצמת עיניים מול שואות, טבח וזוועת אחרות שמתרחשות בעולם as we speak, דרפור למשל. רק לראות את האחר. זה כל מה שנדרש, רעיון הומניסטי פשוט ובסיסי שהוא המפתח לליברליות, לפמיניזם נאור ואיתו יגיעו גם פתרון הסכסוך והכיבוש. זה לא נראה לי כמו הרבה לבקש.

3. בישראל שהייתי רוצה בתי הספר יהיו יותר ממפעלי ציונים שוחתרים ל"השגיות" ו"מצוינות", מילים שנשחקו. בשערי רבים מן המוסדות האלו מתנוסס מוטו קלישאי בסגנון "כל ילד יחיד ומיוחד" שהקשר בינו ובין המציאות שייך לגמרי למחוזות הדמיון. יצא לי להיות בכמה ימים פתוחים בתיכונים ולא ממש הבנתי למה המוטיבציה הראשית של מנהל תיכון היא מספר קציני הצבא שיצאו מהמוסד שלו. לא אחת שמעתי גם מנהלים המעודדים את התלמידים להרחיב עוד ועוד יחידות בגרות, מה שמייצר סטטיסטיקות שנראות טוב. לאחרונה אף שמעתי על עיוות נוסף לפיו מצטיינים (שוב המילה המעצבנת הזו) בפעילות חברתית-התנדבותית יהנו מנקודות זכות ללימודים אקדמאים. הלו? פעילות למען הקהילה, חינוך לאזרחות טובה, נתינה, מעורבות, אכפתיות, סולידריות הם ערכים בפני עצמם, חסרים בישראל של היום. בישראל שהייתי רוצה האמביציה של בתי הספר תהיה בתחום החינוך.

4. ומפה למיקרו. למזלי הבנים שלי התברכו בשתי מחנכות כיתה חייכניות, מאירות פנים שכשהם נפגשים איתן הם מיד תופסים את עצמם כמוצלחים ונאהבים. בישראל שהייתי רוצה הרוב הגדול של המורות יהיו כאלה. הכועסות, הממורמרות, ובעלות המזג המייאש שהקשר בינן  לבין אהבת החינוך או אהבת ילדים (או אהבת בני אדם באופן כללי) מקרי ביותר, יוזמנו להסבה מקצועית.

החינוך קריטי דיו כדי לזכות בשני סעיפים ב-וויש ליסט שלי.

5. בישראל שהייתי רוצה כולנו נוריד את הרגל מהגז. קודם כל ברמה הקונקרטית, בכביש. ואני לא מתכוונת דווקא למהירות. אני מתכוונת לשנאה ולחייתיות שנכנסת בישראלי הממוצע כשהוא עולה על הכביש. כשאני עומדת ברמזור הפרצוף שניבט אלי מהמכונית המקבילה מוכן בכל רגע לאכול אותי, במיוחד אם בדיוק עקפתי אותו. אין יום שאני לא נמנעת בעצמי מתאונות, או לא רואה אחת כזו שרק בנס לא התרחשה, וכמובן אין ספור כאלה שכן מתרחשות. ואני לא יכולה שלא לחשוב על הבן שלי, שעוד מצמוץ אחד והוא על הכביש ולא אוכל להגן עליו.

במובן המטאפורי, בישראל שהייתי רוצה נרוץ קצת פחות. נוריד הילוך, נחיה קצת יותר רגוע, בנחת, נעבוד פחות קשה בשביל הפרנסות המאד ממוצעות שלנו ונהנה קצת יותר מהמשפחות והחברים שלנו.

6. בישראל שהייתי רוצה יתקיים דיון לגיטימי על נחיצותו ויעילותו של הצבא. ישראל הזו תהיה פחות מאצ'ואיסטית ויהיו בה יותר נשים בעמדות מפתח, גם בצה"ל עצמו. השנה קיבלנו הדגמה מכוערת על הנורמות ההתנהגויות של מפקדיה, אותם המפקדים שלא יהססו לשלוח את הבנים שלי אל שדה הקרב, מפקדים שאין לי שום בטחון בנוגע לשיקול הדעת המקצועי ושמשום מה באופן מובן מאליו גם תופסים עמדות מפתח בניהול המדינה. במדינה שאני רוצה לחיות בה, יהיה לגיטימי להטיל ספק באקסיומה הכל כך ישראלית בדבר החובה בשירות צבאי. כן, גם זה צריך להגיע.

7. בישראל שהייתי רוצה נזכה להנות מתודעת שירות מפותחת קצת יותר. נמאסה עלי המציאות הזו בה הבנקים, הסלולריים, חברות הביטוח, הספקים למיניהם, גדולים כקטנים - כולם דופקים אותי. ואם לא דופקים, בוודאי מנסים, ואם לא מנסים בוודאי רוצים. הפרנויה האזרחית שלנו המחייבת את כולנו בהקמת מהומה כדי לקבל את המגיע לנו, אינה סתם מחלת נפש קולקטיבית. אין איזו תרופה לדבר הזה?

8. בישראל שהייתי רוצה הכל יהיה פחות יקר. אני לא מדברת על מותרות פנטסטים ודירות יוקרה. הבייסיק. בישראל הזו יהיו עדיין פערים אבל יהיה יותר צדק. מתוקף איזשהוא עיוות התרגלנו לכך שאנחנו משלמים הרבה יותר מידי על כל דבר שזז או לא זז ואולי זהו תת סעיף לסעיף הקודם. העיתונות הכלכלית מדגימה לנו באינספור דוגמאות את הפערים, מחאות הקוטג' ופסק הזמן הן רק מיקרוב על קצה המזלג. ועדיין סל המכולת שלנו הוא מהיקרים בעולם. בישראל שהייתי רוצה חרם צרכנים יהיה דבר שבשגרה והוא גם יניב תוצאות.


9. ובאותו הקשר - נדמה לי שאנחנו גם צרכנים אובססיבים. בישראל שהייתי רוצה נסתפק בפחות. השפע מציף אותנו ולמרות המחירים הקניונים מלאים באנשים. כולנו קונים הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. הבתים של כולנו מלאים בכלים, בגדים, נעלים, גאדג'טים וחפצים מיותרים. רוב הילדים גדלים עם מלאי צעצועים גדול בהרבה ממה שהם יכולים לעכל. המקררים עמוסים ואנשים אוכלים יותר מידי. מעבר למימד האקולוגי ההרסני, יש פה משהו שמזיק לנפש. ויש לזכור שמול הנהנים מכל השפע עומדים השקופים שסובלים ממחסור גדול מאד. יצא לי לבקר חברים שגרים בכל מיני מקומות בעולם, לאו דווקא ישראלים. החיים שלהם זולים יותר, הם משתכרים יפה יותר ובכל זאת הם לא רדופי קניות. בישראל שהייתי רוצה תהיה מודעות אידיאולוגית גדולה יותר למוצרי יד שניה, ליצירת פחות זבל ולמחזור.

10. בישראל שהייתי רוצה יהיו יותר אנשים מחייכים ושמחים. פשוט כך. ושיהיה לכולנו נפנוף טעים ושמח.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה