דיוקן האמנית כאישה ישראלית

המוזיקאית הדרה לוין ארדי על המדינה שהייתה רוצה: "מקום שבו עשייה אמנותית תהיה בהירארכיית המכובדות המקומית, יותר מדוגמנית, עסקן פוליטי, איש דת וחושך, או יחצ"ן צמרת"

24/04/2012
הדרה לוין ארדי קבלו עדכונים מהדרה
  • RSS
» נולדה ביום העצמאות. לוין ארדי (צילום: יעקב סבן)

בפראפראזה נואשת לאחת התימות המרכזיות במקומותינו, לפעמים חלומות אינם מתגשמים. ולפעמים, טוב שכך. א', כי לפעמים כשהם מתגשמים, כפי שנוכחנו, צריך כדורים חזקים מאוד כדי לתחזק אותם, וצריך גם עורכי דין יקרים מאוד, כי הרי החלומות האלה הם אף פעם לא מה שחשבנו. וב', לפעמים החלומות שלא חלמנו, והתגשמו מאליהם, או מכורח הנסיבות, בלי שתיכננו, ובזמן שחלמנו על דברים אחרים (על פי תורתו של ג'ון לנון), הם דווקא החיים היותר מדליקים, מספקים, מאושרים ונחמדים בשבילנו. ועוד משהו, לפעמים החיים המתסכלים שלנו, הם הפנטזיות של מישהו אחר, ולהפך. כי כידוע, מה שרואים מכאן, זה לא. בכלל, אמא לימדה אותי להיזהר מפני משאלות הלב, וכל פעם כשהייתי אומרת, "הלוואי שמשהו מסויים יקרה", היתה מתקנת ומוסיפה, "לטובה". כך שכמו שאתם מבינים, כשנדרשתי למלאכה הלכאורה פשוטה, לכתוב על "ישראל שהייתי רוצה", נאלמתי לחלוטין. כל יצריי המתרעמים תדיר, נשתתקו באחת. כי במהלך של כמה שניות, כשהרצתי בעיני רוחי את כל התיקונים שהייתי רוצה לתקן פה, כבר לא נשאר בשביל מה לחיות, בגן עדן הזה. כי נגיד שהכול טוב, איך נדע את זה? ונגיד שהכול נפלא, אז כמה נוכל להתרגש מעוד שיר יפהפה, בשעה שהכול מסביב כל כך מושלם (וכל השירים יפהפיים). וכשהכול טוב, למה שנבכה? וגם למה שנצחק? בקיצור, טוב יותר להתלונן על מה שרע, מאשר לשלם את המחיר על עולם שכולו טוב. וזו הנקודה. לכל דבר יש מחיר. ותנו לי להפתיע, טוב שכך! (בכלל, זהו פוסט שכולו טוב, לכבוד יום העצמאות).

כמו כל אמן רגיש שמכבד את עצמו, תרשו לי רגע להסב את תשומת הלב מהמדינה אליי, ולדבר על עצמאות בהקשר היחיד שכל אמן טוב במקומותינו מכיר, והוא, האמן עצמו. אני מרשה לעצמי לעשות זאת, בין השאר, כי נולדתי ביום העצמאות (ה' באייר), מה ששם אותי (בעל כורחי) באותה חלקת מזל מפוקפקת עם המדינה, כך שאם נכתב באיזה הורוסקופ שבועי שיש לי בעיות בזוגיות, תקלות במכשירי חשמל, נטייה להתפרץ, נטיה להתפזר, נטיה לבזבזנות, חלון הזדמנויות, וחדשות מחו"ל, אני יודעת בדיוק מה עובר על המדינה בימים אלה. ותאמינו לי, בתור בת מזל שור, גם לה לא קל. כי חדשות מחו"ל, זה אף פעם לא טלפון מלני קרביץ, אלא יותר משהו מכיוון איראן. עדיף היה להיוולד טלה. אגב, אומרים עלינו, שוונוס וצדק מסתובבים באזורינו בימים אלה, אז אני פונה למדינה, לתשומת ליבך, חלון הזדמנויות עומד לפנייך, תוכלי להיות פעם אחת בחייך גם יפה וגם צודקת.

רוצים ליצור גם מחוץ לתל אביב

אז איפה הייתי? כן, עצמאות. כל השנה הזאת דיברתי על עצמאות, עשיתי עצמאות, יצאתי לעצמאות (מחברת התקליטים), ושבתי להיות אמן עצמאי. טוב היות האדם חופשי, אין מה לומר. כלומר, באמת, אין מה לומר. כי הטוב שבחופש הוא מובן מאליו. אבל יש מה לומר על מחיר החופש, והרי לחופש יש מחיר, יקר וממשי. החופש אינו חופשי, ואם לצטט את עצמי (כי רק על עצמי וגו'), FREEDOM NEVER COMES FOR FREE . החירות היא אמנם זכות יסוד לאדם, אבל זכות יסוד זו היא יקרה מאוד, ולא כל אחד יכול לממן ולממש אותה. חייב אדם להיות (בעיקר אם האדם הזה הוא אמן ואישה), יפה מאוד, צעיר  מאוד, עשיר מאוד, מוכשר מאוד, חזק מאוד, מקושר מאוד, או שניים מאלה לפחות, או בן להורים שהם כאלה, כדי לממש את זכותו המליאה לחירותו, מה שמגביל מאוד ומראש את עצמאותו. על המחיר הזה כתבתי את רוב שיריי בשנים האחרונות, והשירים המתיקו מעט את המחיר, כך שאין לי תלונות.

כלומר, יש לי הרבה תלונות. למשל, הייתי שמחה לו היה ניתן לנו קצת חופש מדת, ושאיש באמונתו יחיה. הייתי גם רוצה חופש תנועה (צדק חברתי מעשי), כלומר תחבורה ציבורית יעילה, בשבתות ובלילות השבוע, כדי שגם אמנים כמוני (ויצורים אחרים) מין הפריפריה, שאינם גרים בלב תל אביב, או שאין להם רכב, יוכלו לעבוד (חופש העיסוק), ולבקר משפחה וחברים, בזמן ובמקום שיבחרו להם, גם בסופי שבוע, וגם בלילות. הייתי גם רוצה ביטוח לאומי הוגן לזוג קשישים כהוריי (88) שניצלו מין השואה, משום שהגיעו הנה 8 דורות לפניה, וחיו, ולחמו, ושרדו פרעות, וצנע, ועוני, ומלחמות, ועמלו בחריצות כל ימיהם, ושלמו כחוק ובזמן כל מס וכל דמי בריאות שהוטל עליהם, ואף יותר מכך, ולא התלוננו, ולא בקשו טובה או צדקה מעולם, ועכשיו, בזיקנתם העלובה נותרו מחוסרי כל, ואף בלתי זכאים לסיוע מין המדינה שבנו, דווקא משום שלא חיו על קצבת ביטוח לאומי מעולם, ולא החסירו ימי עבודה, ואף לא עברו את השואה (תנו לי לסבר אוזניים, אישפוז  קבע בבית חולים סעודי הכרחי עולה מינימום 12000 שקל בחודש). הייתי רוצה מקום שבו עשייה אמנותית (וחינוכית, ואקדמית ורפואית וסיעודית) תיחשב לעבודה נעלה ומתוגמלת היטב בהירארכיית המכובדות המקומית, יותר מדוגמנית, עסקן פוליטי, איש דת וחושך, או יחצ"ן צמרת (ויש כבוד). ולקינוח, הייתי רוצה קצת יותר פלורליזם אופנתי. סקיני ג'ינס ומותן גבוה- לא לכל אחת, לא בכל מחיר! אני נשארתי עם מותן נמוך, מכנס רפוי ומתרחב בשוליו, עד שהאופנה חזרה אליי כמו זונה מובסת.

נסחפתי. לא התכוונתי להתלונן, ועוד ביום העצמאות. קיבלתי פה במה, והתכוונתי להתנהג בהתאם לכללי המקום, כמו כל אמן חכם שמכבד את עצמו: לחייך למצלמות, להיזהר בלשוני, לשיר שירי ארץ ישראל (או אייל גולן), לגלות טפח מצוקה אישית (למטרות יח"צ), אך לכסות טפחיים, להתרועע עם סייד קשוע, לדגמן גיוס סמלי לצבא, להתעלם ממצוקת העוני, וממצוקת הישישים בארץ, לדגמן התייחסות למצוקות מיוחסות (כמו מצוקת העוני של ניצולי השואה) ומצוקות אופנתיות (הדרת נשים, קוטג', דירה ברוטשילד), ולכתוב שיר מחאה לקיץ הקרוב. כי באמת, אין לי תלונות. זה מצויין שזה ככה. כי בעולם שכולו טוב, מי צריך את עוזי וייל, יוסף אל דרור וחנוך לוין? ומי צריך להמתיק ימים בשירים?

>> האזינו לסינגל החדש של הדרה, True Love:




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה