אנחנו כבר לא בגטו. מקווה שנזכור לא להכניס אחרים לשם

איילת נחמיאס ורבין צפתה אתמול במחזה "רוז" בכיכובה של אולימפיה דוקאקיס, והמחזה הוביל אותה למחשבות על סבתה, רחל נחמיאס, ועלינו כמדינה וכחברה

19/04/2012
איילת נחמיאס-ורבין קבלו עדכונים מאיילת
  • RSS

על במה חשופה ניצב ספסל עץ נמוך ועירום. הבמה ריקה מאביזרים, מתקשרת עם האין המוחלט שעולה מן הטקסט שאותו מציגה רוז, היא אולימפיה דוקאקיס המרגשת.

"רוז", מחזה שנכתב על ידי מרטין שרמן, מתאר את מסעה של ניצולת שואה היושבת שבעה בביתה במיאמי ביץ׳. הצופים אינם יודעים על מי היא יושבת שבעה, אבל שבעה היא הזדמנות לסיפורים, לחזרה אחורה במנהרת הזמן.

רוז לוקחת אותנו יד ביד אל מחוזות ילדותה באוקראינה, דרך גטו ורשה, שם איבדה את אהובה יוסל ואת בתה אסתר, עד לסוף המלחמה, שאז ניסתה להגיע לפלשתינה על סיפונה של "אקסודוס" ומצאה עצמה נוסעת לאמריקה עם אחד המלחים היהודים, סאני, נישאת לו ויולדת את אבנר. אבנר מגשים את חלומה ועולה לארץ, מקים כאן משפחה.

ערב ערב יום השואה, אני יושבת בקאמרי 2, אולם קטן יחסית ואינטימי, וחשה עצמי מחוברת לגמרי לסיפור חייה של רוז. המאמץ הסיזיפי לחזור לחיים אחרי מוראות המלחמה משורטט בצורה עניינית, מצחיקה לרגעים. כן, המסר הוא שמי שבוחר בחיים, חייב לדעת גם לצחוק.

רוז-אולימפיה מדמיעה ומצחיקה. אישה קטנה על במה בינונית והאולם מלא בה ובסיפור הקטן, שכמוהו יש עוד אלפים רבים. אלפי סיפורי ניסים בצילם של 6 מיליוני קורבנות.

אסתר, בתה, נורתה בגטו ורשה "היישר במצח. הכדור קטע את חוט המחשבה שלה" (את המחזה תרגמה נאוה סמל, בעצמה דור שני לשואה). אחרי עשרות שנים באמריקה, מקים כאן בנה משפחה. נכדה, מתנחל, יורה בנורה אל כארים, ילדה פלשתינית בת 9. עליה יושבת רוז שבעה כל ההצגה כי "יהודים לא הורגים! אנחנו אמורים להיות טובים יותר".

המחשבות שלי משוטטות לתקרית האלימה של סא"ל אייזנר, אבל בעיקר לחוסר היכולת שלנו להכיל ולחבק את הזר והשונה. אנחנו באמת אמורים להיות טובים יותר. לא רק בגלל שעברנו את השואה, לא רק בגלל ששרדנו אותה והגענו אל התקומה, אלא משום שהמשימה עדיין לא הושלמה. הגזענות והאלימות נוגסות ומכרסמות ומכלות את כל מה שאנחנו אמורים להיות.

זה לא נורא להתיימר להיות טובים יותר ולא נכון להמשיך לחשוב תמיד שהעולם כולו קם עלינו לכלותינו.

הלכתי לישון אתמול בלילה עם רוז, וחשבתי על סבתי שלי, רחל נחמיאס, אשר עד יומה האחרון בכתה כאשר נזכרה במראה פניה של אמה, חנה ביבאס, ואחיה עמנואל, על הרציף בסלוניקי כשנפרדה מהם ב-1933.

מהרגע בו הגיעה לארץ עם סבי, מאיר, הפכה עולמות כדי שאמה ואחיה יבואו גם הם לפלשתינה. פעמיים הם עלו לספינה ופעמיים הורדו ממנה. בשנת 1939 שלחה סבתי גלויה לאמה בסלוניקי. משך שנתיים הסתובבה הגלויה בכל אירופה ובשנת 1941 חזרה לפלשתינה, אל סבתי, כשחותמת הנשר הנאצי מוטבעת עליה. הגלויה נמצאת בידינו עד היום. חנה ועמנואל נרצחו במאטהאוזן.

החובה להקים כאן חברה לתפארת עודנה קיימת והמשימה טרם הושלמה. תמיד נזכור את השואה ונלמד את ילדינו, אבל אני כמהה ליום שבו לא נעביר עוד לילדינו את תחושת הכיליון הממשמשת ובאה. קשה להמשיך לעשות ולבנות כשהזמניות שולטת בכל. אנחנו כבר לא בגטו. אני מקווה שנזכור לא להכניס אחרים לשם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה