האם נחזור לרחובות?

מיה גרינברג לא הייתה בארץ בקיץ האחרון, אבל מרגישה חלק מהמחאה החברתית - ומחכה בהתרגשות לסיבוב השני. כמו שאומרים באמריקה, זה לא נגמר עד שזה נגמר

17/04/2012
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS
» כולנו באותה סירה. גרינברג

ישראלי לא ישכח את קיץ 2011, ואת תל אביב שהפכה לעיר אוהלים. לרגע זה נראה כאילו העולם חוטף זעזוע, גלי המחאות שוטפים בערי העולם הגדולות והקטנות, ואף אחד לא נשאר אדיש. קרה משהו, הרגשנו את הכוח העצום של הביחד. אבל היה ברור לכולם שעם הגשם הראשון יתקפל המחנה וכל אחד יחזור לדלת אמותיו. יש מי שהמשיך להזכיר ולזכור, אבל השאלה של היכולת לעשות שינוי אמיתי בעינה עומדת.

לא תכננתי את זה, אבל נסעתי מישראל ביום האחרון של יוני 2011, לפרק זמן מוגבל אך עדיין משמעותי של שנתיים עבודה של בעלי בחו"ל, והמחאה פרצה כעבור זמן מה לאחר מכן. הרגשתי שעזבתי בזמן הכי לא טוב. לא התכוונתי, אבל זה נראה לי כאילו הכל קורה שם ואיפה אני? מה זה שווה להזדהות עם זה, להיות צמודה לשידורים, לעשות לזה לייק בפייס, כשאת לא שם, כשאת לא מתחבקת עם העם. זה קשה, זה כואב, זה מעצבן.

אביב, בכל מקום פריחה, ועולה השאלה: האם נחזור לרחובות בקיץ הקרוב? האם נצליח להשפיע על הממשלה? ואני עדיין כאן, הרחק בגולה שואלת את עצמי את אותה השאלה, האם ניתן לחולל שינוי חברתי אמיתי בישראל? ומחדדת אותה לעצמי, האם  אני יכולה לעשות משהו? האם ניתן לחולל איזשהו שינוי, בכלל, איפשהו, מתישהו, עם מחאה אלימה, מחאה בועטת, שביתה או הפגנה?

יום עצמאות ראשון שאני לא בישראל, חגיגות יהיו בכל מקום, גם כאן במקום מושבי בארה"ב יש קהילה ישראלית שתמנגל בגינה כבר אי אפשר לקרוא לזה גולה. אבל האם אנחנו באמת עצמאיים? מהעבדות שלנו לעשות כסף או מהמיסים שרובצים, ומה עם המשכנתא? זה נראה ששנים אנחנו מנסים לשנות את המצב הקיים, את התקנות, את הממשלה, את העולם, אבל מפספסים משהו. נראה שככל שאנחנו מתקדמים אנחנו יותר מפולגים, רוצים צדק חברתי, אבל לטובת הארגון שאני מזדהה איתו. הנטייה לכאורה חיובית, אז איך זה שאנחנו לא מסוגלים להסתכל אחד לשני בעיניים אם אנחנו שונים בדעות שלנו? כמו שזה נראה כרגע ככה לעולם נשב בארץ המובטחת, אבל לא נהיה באמת עצמאיים.

"ישראלי בחו"ל הוא ישראלי מכוער", אמרו טובים ממני, פשוט מעצם העובדה שהוא חושב שמגיע לו הכל ומיד. בישראל הוא אותו דבר, הוא רק נבלע בין כולם. כמו הגנב שבורח וצועק עם כולם "תתפסו את הגנב". הגנב זה לא כל מה שטמון בישראלי, אבל כרגע הוא שולט בו, זה הנרקיסיזם שלנו, שמכוון אותנו לעשות הכל כדי לקבל את הנתח הגדול מהעוגה, גם אם על חשבונם של אחרים. אותה האהבה העצמית, ההצדקה העצמית שגורמת לנו להיות מנותקים אחד מהשני, וזה מה שגורם לנו להרגיש רע.

אני לא יכולה לצאת לרחובות עם שלטים ולמחות על יוקר המחייה והצדק החברתי. אני רחוקה. והריחוק הזה גורם לי להתגעגע ולחשוב יותר, ולהגיע למסקנה שיש לי כאדם אחריות על כל  זה ושאולי לא יעזור לשנות ממשלה, אלא השינוי צריך להגיע מלמטה, מהאנשים. העם בא לידי ביטוי בפרצוף של הממשל. הוא לא ישתנה ויחליט החלטות שתומכות בנו אם לא נלמד ונבין מהו צדק חברתי, מהם חוקי הערבות ההדדית, אם לא נלמד איך לחיות ביחד כשלכולם טוב. כמו במשפחה. אם לא נבין שכולנו נמצאים באותה סירה, אנחנו נריב בה, היא תתנדנד, היא תשבר, היא תתמלא במים, היא תטבע.

אין יום שעובר שאני לא חושבת על ישראל, על המדינה, על האווירה, על הישראלים. כגעגוע לאהוב שלפעמים מתוק ומזוקק מהשהות עם אותו מושא של אהבה. אני כותבת את המילים האלה מתוך הגעגוע והרצון שהדברים ישתנו, מחפשת כמו אימא שחשה אשמה שהיא לא עם הילד שלה, מה אני יכולה לעשות שיהיה לו טוב. אפילו אם אני עכשיו לא איתו.

וכמו עם אותו הילד שלי שהייתי רוצה שיגדל ויהיה מאושר, כך אני מלאת תקווה שהמחאה שלנו בכל האי-שוויון וחוסר הצדק החברתי תגרום לנו להתגבש, להתחבר אחד עם השני, להרגיש שכולנו באותה הסירה, ושרק אם נשתף פעולה ונדאג לכולם כמו במשפחה אוהבת אז נצליח. נצליח להעלות את החלשים ולאזן את הפערים, נדאג במו ידנו לרווחת התושבים, נמציא ונוציא לפועל פרויקטים קהילתיים, נשנה את פני החברה, ואז יפרחו לנו החיים. החיים ביחד.

נלמד את עצמנו לחיות ככה, והמודעות החדשה תוליד חברה חדשה, עשייה חדשה, תוליד ממשלה חדשה, תוליד שינוי אמיתי, תוליד אותנו סוף סוף עצמאיים מהאגואיזם שלנו, סולידריים, נטולי איבה, "עם חופשי" באמת ולא רק בהמנון של התקווה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה