לחיי הסקפטיות

נולי עומר החליטה לנסות לצאת לדייט בלי השריון הקבוע שהיא עוטה, כדי שיהיה לה קל יותר להתנועע. חושבים שהצליח לה?

16/04/2012
נולי עומר קבלו עדכונים מנולי
  • RSS
» עשר דקות נהדרות. עומר (צילום: ניני משה)

אני משתדלת לחיות עם עצמי בשלום. עצמי, אני לא יודעת אם אתם יודעים, היא לא טיפוס קל בכלל. יש לה רגעי צניעות וחסד אלוקי שהיא חושבת את עצמה למי יודע מה: תופעה נדירה וחד פעמית, אמנית רב תחומית מרתקת, שנונה ומקורית, סקסית, חטובה ונראית מדהים, ומנגד הרגעים האחרים בהם היא טוענת שהיא לוזרית סדרתית, נאיבית על גבול הפיגור, בעלת מבנה פנים של לטאה  עם צוואר איגואנה מהודר.

אני – מולה , אחראית על הפרופורציות והמינונים. זה לא פשוט נוכח העובדה שגם אני נוטה לפעמים למעוד לוואדי ערערה ולשכשך כמו דגנרטית  במים הבאושים והחמימים של  הרחמים העצמיים. אך בחודשים האחרונים, נדמה היה לי שהגענו לאיזון, אני  עם עצמי.

עד ששמתי לב לתכונה חדשה ומקסימה שעצמי פיתחה: חשדנות ארנבית המופנית כלפי גברים.

כיוון ששמתי לעצמי למטרה להיות פתוחה לקשרים , הווה אומר, מוכנה להיות במ ע ר כת - י ח סים, נהיה לי קשר חדש  וירטואלי עם אורגניזם מסוג גבר. משפט זה, האחרון , הוא בעצם תמציתו של הפוסט הנ"ל  כי הקשר היה, כאמור, וירטואלי במשך שבועיים. מה שהעיד על חשדנותם ואימתם של  הנפשות הפועלות להיפגש פנים מול פנים, במציאות המחוספסת (שלי לפחות) נטולת הרוך והחמלה, שבגיל מסוים מתקתקת כמו פצצת זמן במפגש ראשון ומתפוצצת למורת רוחם של המשתתפים באירוע מיד עם הופעתה של פדיחונת קטנטונת המקבלת מימדים של צואנמי.

זוהי ככל הנראה תוצאה של אינטראקציה רבת שנים בין הזמן והאכזבות. הגוףנפש שלי באופן אוטומטי חובש שריון אבירים כבד, מתכתי וכמעט אטום(!) המצויד בתוכו בפצצות, מרגמות ונשק לא קונוונציונאלי. ניסיתי אין ספור פעמים להסירו לקראת מפגשים, כדי להיות פתוחה וקלה,  ואכן זאת עשיתי, אבל הוא, השריון, הופיע משום מקום והתלבש עלי תמיד במהלך הפגישה, דבר שהקשה עלי להתנועע ברכות ולהיות עדי/נוי/פלד המדברת בקול חיישני ועתיר נשיות פסיבית אגרסיבית.

האורגניזם ענה לקריטריונים הבאים: פנוי, בגילי, לא שיגרתי, לא שמן, מתנסח בסדר ולפעמים אפילו מעלה חיוך (!) בתשובות לשאלותיי. התחלנו להתכתב בצ'ט. אני מאד אוהבת להתכתב. משום מה קל לי הרבה יותר להיות קלילה מצחיקה נועזת וזורמת בכתיבה. וכשמיציתי את השלב הזה, יזמתי שנדבר בסקייפ כדי להעיר את חוש הראייה והשמיעה.

על הפרק, בדיקת מראה פנים (בסדר)  וסאונד צ'ק ווקאלי (בסדר), שפת גוף, קצב, אינטונציה, ונינוחות כללית שלא הייתה. כיוון שאי נוכחותה של הנינוחות בשלב זה הינה תופעה טבעית, קיבלתי את זה כחלק משלטונה הבלתי מעורער של המבוכה במצבים אלה. היא, הסדיסטית, אחראית על פאוזות ארוכות מנשוא, חיוכים ירקרקים משונים ולהג טיפשי. לאחר מכן התקיימו עוד מספר שיחות בסקייפ, שהיו מניחות את הדעת (אבל מי רוצה לנוח, נובחת הדעת, היא דווקא הייתה מעוניינת לשלוח מסר ללב: תדפוק!). עד שבמהלך שיחה אחת, לפני מספר ימים, הוא דיבר על פטריית מרפא קסומה שכל מי שמנסה אותה  מרגיש נהדר. היא מרפאה הכל, אמר לי, והגדיל  לעשות כשאמר שהיא מחליקה קמטים ומעלימה כתמי גיל(!).

פתאום הרגשתי מעל ראשי עננה רדיואקטיבית יורה עלי גשם עז של חשדנות: רגע, שאלתי, אתה סוכן של המוצר הזה??? (מה הוא מנסה לעשות, למכור לי משהו?! מה, הוא מנסה לעשות  עלי ביזנס??? להרוויח עלי כמה ג'ובות??! מה זה?? עוד פעם מישהו מנסה עלי את שיטת הפירמידה??? זה עלוב ומעליב! ומה, אני נראית לו קמוטה ומוכתמת ??? אמא!). הוא  לא נתן תשובה ברורה אם הוא סוכן פטרייתי ,רק אמר  שחבר שלו מגדל את הפיטרייה והוא ממליץ. בשלב זה הרגשתי שהעננה הרדיואקטיבית הפכה אותי לקשישה בת מאה עייפה ורצוצה.

לילה טוב, אמרתי לו.

הבוקר שלמחרת עטף אותי במהות בוקרית טרייה ובריאה. זה מה שאני אוהבת בבקרים, הם תמיד רעננים ואופטימיים, כאילו לא היה להם אתמול. אמרתי לעצמי שאולי הגזמתי בתגובה, שאולי כדאי לבדוק. אני פשוט אשאל אותו מה זה היה. וכך היה.

אני: "ניסית אתמול למכור לי מוצר? בפירמידה?"

הוא: (פאוזה) "אם את רוצה לקנות את זה את יכולה".

אני: "לא ניסית לעשות איתי ביזנס? בפירמידה?"

הוא: "רציתי להמליץ על זה"

אני: "אתה בפירמידה?"

הוא: "אה...אני בבית.  אה! את מתכוונת לשיטת השיווק ! לא,  אני לא בפירמידה. אני לא חושב עלייך במונחים של ביזנס. רק רציתי להמליץ".

אני: "בטוח?!"

הוא: "כן"

אני: "טוב, אני שמחה שדיברנו".

הוא: "גם אני".

נרגעתי. הגזמת, אמרתי לעצמי. נהיית עז פרנואידית, כולה בן אדם רצה להמליץ. אחרי מספר ימים בהם חיפש אותי בכל אמצעי טכנולוגי קיים, החלטתי שדי, זה מגוחך, הגיע זמן שניפגש.

מרחוק ראיתי איש קטן נשען על אוטו. אבל מרחוק הכל נראה קטן, לא? ובכן, לא במקרה הזה. התקרבתי והנה האיש שדיבר איתו צפופות בימים האחרונים מתנוסס לגובה של גזר גמדי, וזאת לאחר שאמר לי שגובהו 1.79.

מה עושים עכשיו? מה אומרים בסיטואציה כזאת? "אהלן פיצקעלה! אין משקרין לגיברת עומר"?.

התיישבנו. הייתה לי הרגשה שהוא בוחן אותי היטב (אם אין לי קמטים וכתמים, למשל), ודממת יהושפט עלי שולחן. קשה היה לי להביט בו, אבל כשהצצתי הוא נראה לי פתאום קצת כמו  לסבית  מבוגרת.

ואז, אחרי עשר דקות נהדרות שכאלה הוא אמר: "תראי, האמת, לא נראה לי שיצא כאן רומן, אבל אולי בכל זאת נפיק משהו מהפגישה. יש לי כאן דוגמאות של מוצרים של הפטרייה. זה בחינם. אם תאהבי את זה, ואין לי ספק שכן, תתקשרי אלי, אני אדאג שהמוצרים יגיעו אלייך ואת פשוט תשלחי לי צ'ק".

"מה את אומרת?"

"שאת חופרת", אמרתי ללסבית הקשישה.

וקמתי, והלכתי, אני, עצמי והרכש החדש: החשדנות שתפסה את מקומה של הנאיביות המפגרת.

ולסיכום: כיוון שפוסט זה הסתיים בנימה חמצמצה כלשהי, יש לי המתקה מיידית: אני ממליצה לכולם לאמץ את מהות הבוקר כדרך חיים, ראו לעיל. אני לפחות, מייד לאחר שהלכתי לבית המרקחת וקניתי כמוסות של הפטרייה המהוללת, החלטתי לאמץ.

.

>> לכל הטורים של נולי עומר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה