על החיים ועל המוות

נטע מגן היתה עיתונאית ואחר כך עובדת במשרד ממשלתי, ואז היא עזבה הכל והחליטה לכתוב מחזה שיעלה בשבוע הבא. כרוניקה של קומדיה אבסורדית עגמומית

16/04/2012
נטע מגן קבלו עדכונים מנטע
  • RSS
» נטע מגן. מטורפת? לא בדיוק

"את מטורפת. אני פשוט לא מבין אותך, למה לעזוב דווקא עכשיו?!". הסתכלתי ברחמים על ג', הקולגה שלי לעבודה במשרד ראש הממשלה, וידעתי שהוא באמת ובתמים לא מבין אותי. ג', שעבד בצמוד אליי במשך כשנתיים ניסה להניא אותי מהחלטתי לוותר על קידום לתפקיד יוקרתי במשרד לטובת רצוני, האימפולסיבי, כהגדרתו, להתמקד בכתיבה. באותו רגע בו שמעתי שאני 'מטורפת' בעיני העולם הבנתי שאני בדיוק בדרך הנכונה. הרי אין שום דבר נורמאלי בלהיות יותר מדי נורמאלי ובכל מקרה, מאי שפיות עוד אף אחד לא מת.

הרצון להחיות מחדש את אהבתי הנושנה, לחזור למשוך בעט (או יותר נכון, במקלדת המחשב) וליצור יש מאין, גרם לי לעזוב תוך שבועיים את הארגון היקר ללבי מבלי להביט לאחור. התרגשתי מהדרך החדשה-ישנה אליה אני יוצאת וגם קצת מכך שצנחתי, באחת, למעגל האבטלה לאחר שנים רצופות של עבודה עברית. ידעתי שעזבתי מקום בטוח בשביל הלא נודע אבל המטרה קידשה את האמצעים (ואת העובדה שהפכתי פתאום לנטולת אמצעים...). רציתי שהמילים והרעיונות שלי יגיעו ללבם של אנשים רבים ככל האפשר ולשם כך היה לי ברור שעליי להקריב קרבנות שונים.

למען הגילוי הנאות, אספר כי את הפטיש לכתיבה פיתחתי עוד בילדותי, עת אמא שלי הנהיגה בבית חוג כתיבה יוצרת בהשתתפות תלמידה אחת, אני. ההנאה הרבה שהפקתי מהיכולת להביע את עצמי דרך דימויים ומטאפורות השתוותה רק להנאה אחרת, קריאת ספרים. בהתחלה כתבתי סיפורים ושירים לעצמי, אחר כך הגיגים למקומון בעיר מגוריי, בהמשך חוויות נעורים בטור ב"מעריב" ולבסוף שימשתי ככתבת בגלי צה"ל (חרף העובדה שדווקא פנטזתי על הטסת F16), שם הכתיבה הפכה, באופן סופי, לעיתונאית – קצרה, ממוקדת ובענייני דיומא בלבד.

למרות השירות הצה"לי המרתק שחוויתי, תמיד תסכלה אותי העובדה שהכתיבה שלי הפכה למשהו חסר מעוף, אובייקטיבי בפקודה, והמרד היחידי שהרשיתי לעצמי היה בהכנסת חידודי לשון לכתבות שקריינתי ביומני הבוקר והערב. ההרגשה שחייבת להיות פלטפורמה אחרת, טובה יותר, להבעת הרעיונות והתחושות שלי לא נתנה לי מנוח אך החיים סחפו אותי לכיוונים שונים, ובשלב מסוים נזנחה לה מעט האהבה הישנה.

שבועיים לאחר קביעתו של ג', לפיה יש לאשפז אותי באברבנאל, כבר הייתי עם הפקלאות בחוץ, כלומר, בפנים – בבית. יושבת ומשרבטת רעיונות שלא ידעתי שהיו קיימים בי עד לאותו רגע ורק חיכו שאתפנה קצת מהשגרה כדי שיוכלו לפרוץ להם בנחת.

ההבנה שאת הפלטפורמה הנכונה למילים שלי אמצא בדמות מחזה, הכתה בי רק כמה חודשים מאוחר יותר. אבל איך כותבים מחזה? שונה כל כך מכל מה שהכרתי עד כה.

באמת? כל כך שונה? כן. שונה. אבל... לא בלתי אפשרי. תנסי, תעזי. תלמדי את המבנה, תלמדי את הדמויות. אבל על מה כותבים? מה מעניין אותך? את הרי יודעת, את יודעת טוב מאוד. המוות. והחיים. ומה שנמצא ביניהם.

תמונה מתוך ההצגה. צילום: ניב אהרונסון

נו, אז אם כבר אומרים שאת משוגעת, לכי עם זה עד הסוף. מה יקרה, למשל, אם העולם יהיה הפוך ובני האדם לא ירצו לחיות אלא דווקא למות? ומה יקרה אם לא יהיה מספיק מקום בשמיים כדי לקבל את כולם?

למה הם רוצים למות? הם אומללים. ויש אחד אומלל במיוחד, עו"ד בשם אדון מר. ויש לו משגיחה אלוהית ששומרת שלא יתאבד, קוראים לה כלבתא. ואשתו המתוקה, אשת, דווקא ממררת לו את החיים. וגם... ואולי... כן...

כעבור שנה וחצי אדון מר החל לחיות לא רק אצלי על המחשב אלא גם על הבמה באולמות שונים בארץ. הוא ודמויות נוספות ובעצם גם אני התחלתי לחיות מחדש, איתו ואיתן, דרך התיאטרון.

"רק המעז מנצח", קבע בזמנו בני גאון ז"ל וצדק. אמנם אני לא יודעת מה יקרה עם אדון מר בהמשך, אם ימשיך לרדוף אחר מותו במשך זמן רב נוסף או לא, אבל אני בהחלט יודעת שהדרך היחידה לחיות, לפחות בשבילי, היא רק דרך ההעזה. הכישלון או ההצלחה פחות חשובים. מה שיותר חשוב הוא ש"רק המעז חי!".

"על החיים ועל המוות", שני, 23/4, שעה 20:30, צוותא (תל אביב).
להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7.

צילום הצגה: ניב אהרונסון




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה