אמריקה? או מיי גאאאאד!

אמריקה זה כבר מזמן כאן. רונה תמיר מאווררת את הדעות הקדומות על אמריקה והתרבות שלה, רגע לפני שהיא עוקרת לניו יורק

08/04/2012
רונה תמיר קבלו עדכונים מרונה
  • RSS
» זוהי ניקי מינאז', Gettyimages תגגלו.

עשינו את זה! הגשמנו את החלום האמריקאי והתקבלנו לגן בניו יורק. ולא סתם אלא גן קואופרטיבי (מה שקוראים בארץ "מעורבות הורים". היי, אל תשפטו אותי, זה מוזיל עלויות!).

אז זה מאחורינו, כך שנשארה רק בעיה אחת לקראת המעבר לאמריקה, והיא – אהממ... אמריקה. אופס, שכחתי פרט קטן, יש לי בעיה עם אמריקה. וכשאני אומרת בעיה אני מתכוונת לשפע הדעות הקדומות אך נחרצות לגבי המקום הזה שאני נושאת עמי בגאווה צדקנית כבר שנים. חייבים להבהיר מיד: הן אינן מבוססות על כלום מלבד צריכה בלתי מבוקרת של תקשורת המונים על כל אפיקיה. מעולם לא ביקרתי בשום מקום בארצות הברית חוץ מניו יורק. ועדיין, אני מסוגלת לירות קביעות מוחלטות לכל עבר: לוס אנג'לס – בוטוקס. טקסס – אילי נפט מרושעים. וגאס – זונות וסלין דיון. סן פרנסיסקו – פוליטיקלי קורקט מאוס. אלבמה – רפובליקנים שונאי שחורים והומואים. דרום קרוליינה – אוונגליסטים משוגעים שנלחמים על זכותנו להפציץ את איראן כדי שתפרוץ כאן מלחמת גוג ומגוג והם יוכלו לטפס על גוויותינו העשנות כל הדרך לג'יזס בגן עדן. וואו, אני יכולה להמשיך כך לנצח, ואפילו בלי לומר מילה מתחסדת אחת על מדיניות החוץ שלהם או על התחביב הלאומי של לקחת אחת לחצי שנה רובה אוטומטי ולרסס את כל חבריך למוסד החינוך בו אתה לומד.

וזה לא שלא פגשתי אמריקאים. אני זוכרת ממש טוב את ההיא מניו יורק שבדיוק גמרה קולג' ולא היה לה מושג קלוש באיזה יבשת בכלל נמצאת ישראל. או המשוגעת שצרחה עלי בדצמבר 1996 באמצע הסנטרל פארק הקפוא לכבות את הסיגריה שלי. או כמעט כל אמריקאי/ת שפגשתי שאף פעם לא הבינו את ההומור שלי.

אבל הכי נורא היה המפגש שלי עם קלייר, בחורה מקסימה שעבדתי איתה פעם והצליחה לשנות לחלוטין את דעתי על אמריקה ועל אמריקאים, עד לרגע שסיפרה לי שכל סרטי התיכון הפופולאריים על התעללויות, חרמות, מעודדות ומקובלים מול חנונים הם תוכן דוקומנטרי לכל דבר. הי, יש לי ילדים שעוד רגע יהיו בבית ספר!

גזענות ובוטוקס

אבל למה ללכת סחור סחור. עם כל הכבוד לגזענות, בוטוקס ואוונגליזם, הבעיה האמיתית שיש לי עם ארצות הברית היא חסרת תקנה והיא - זה פשוט נורא רחוק, לעזאזל! כן, זו הסיבה שהייתי שם רק פעם אחת בחיי וגם אז טסתי ליעד הקרוב ביותר לישראל: ניו יורק. אחת עשרה שעות זה המון זמן כשאתה בן אדם שלא נרדם בטיסות. אפילו אדם סנדלר לא יכול להנפיק כל כך הרבה שעות של סרטי טיסה זבליים שאוכל להתנשא עליהם כדי להתנחם. הדבר היחידי שיכול להיות גרוע יותר מלבלות אחת עשרה שעות סגורה בתוך מטוס ללא שינה זה כנראה לעשות את זה עם בן זוג שנרדם תוך שניה ושני ילדים שמאוד מתעניינים מה קורה כשפותחים חלון במטוס.

כן, עליתם עלי, אני מהאשכנזים הגלותיים האלה שמתגעגעים לאירופה. ערש התרבות וכל זה, ובעיקר – גג חמש שעות מכאן. מה רע? את הטיול אחרי צבא עשיתי באירלנד (גשם כל הקיץ), כמעט התחתנתי עם איזה פיני (אלוהים, מזל שלא!) ואני משכנעת את עצמי שהגרמנית והצרפתית שלי ממש על סף השוטפות (שקר וכזב). וכן, אני מודעת לאירוניה שעולה מחשיפת הדעות הקדומות שלי על ארה"ב מול אף מילה רעה על ברלין, יעד נחשק בעיניי. אולי בכל זאת מעבר לניו יורק זה מה שאני צריכה. טיפול בהלם, מה שנקרא.

אז נכון שאם תדחקו אותי לפינה אני איאלץ להודות שאני לא יכולה לדמיין את הילדות שלי בלי לופים אינסופיים של הקוסם מארץ עוץ ומיוזיקלס הוליוודיים אחרים. או את ימי הנעורים שלי בלי קלי טיילור ופארקר לואיס וטום ווייטס ווודי אלן והאחים מרקס. או את שנות העשרים שלי בלי לוריין היל וג'וני דפ והבחור שיצאתי איתו לשניה, שידע לעשות חיקוי ממש מוצלח של ג'ימי סטיוארט. או את חופשות הלידה שלי בלי גוסיפ גירל והאנטומיה של גריי שמתאימות בול לזומביות של ההנקה הבלתי נגמרת. או ערבים זוגיים על הספה בבית בלי מאד מן ומשחקי הכס. או נסיעות באוטו בלי שהילדים מבקשים לשמוע 'היי' של הפיקסיז (טוב, את זה נראה לי שכדאי להפסיק ברגע שהם יבינו את המילים). בקיצור, אם תלחצו עלי ממש חזק אולי אודה שלא הכל ממש נורא שמה באמריקה הזאת. ווטאבר.

כי בינינו, כבר מזמן נהיה פה אמריקה ממילא. הפערים בין עשירים לעניים גדלים, הילדים משמינים, הקניונים מתרבים, האלימות מתפשטת, הטלוויזיה והקולנוע שלנו נהיים מעולים יותר משנה לשנה. אז למה לא פשוט ללכת על הדבר האמיתי? אתם יודעים איך אומרים, אם את לא יכולה לנצח את זה, תתנשאי על זה קצת - ואז תצטרפי לזה. יומרות אירופאיות בצד, את הרי מתה על בריטני ספירס.

תמונות: Gettyimages




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה