שהרה בלאו מממשת

ביקורת בשפע על המגזר הדתי-לאומי הצבוע יש בספר המרתק החדש של שהרה בלאו. חינוך לערכים באורך השרוול

05/04/2012
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
» שהרה בלאו. צילום: איריס נשר

אני לא שוכחת לשהרה בלאו את הפעם שבה כתבה בתרבות מעריב על אלג'יר. זה היה כש"מנועים קדימה" יצא והיא כתבה עליו שהוא כמעט גרם לה לחלל שבת לראשונה בחייה משום שלא הייתה מסוגלת להפסיק לשמוע אותו (במאמר מוסגר אציין שלי זה קרה עם "טוקשואו" של אסף ארליך). תמיד אהבתי לקרוא את המדור שלה, את נקודת המבט החריפה שלה, אבל כשכתבה את הטור הקצרצר שלה אז, בדיוק כשכל מגננותיי נפלו אל מול יצירת המופת שהיא "מנועים קדימה", היא הרעידה את נימי נפשי יחד עם אלג'יר.

לכן הסתקרנתי בזמנו מ"יצר לב האדמה" ולכן שמחתי מאוד כשיצא "נערות למופת". כן, אודה ולא אבוש שכמעט תמיד מעניין אותי לקרוא את מה שיש לה לומר על המגזר (הלוא הוא המגזר הדתי, למי שאיכשהו פספס), שכן בניגוד לסופרים שמאוד מזוהים איתו וכותבים תמיד עליו, לבלאו יש נקודת מבט שונה ומרעננת עליו. היא קצת מבחוץ, קצת מבפנים, אבל הכי חשוב- נקודת המבט הזו היא מאוד עצמאית, כזו שקשה לשייך, כזו שהיא ממש שלה, וזה מאוד נחוץ במגזר שבו את בדרך כלל אוטומטית מסווגת ומקוטלגת בלפחות שלושה תגים בתוך שניות מרגע הופעתך.

מ"יצר לב האדמה" יצאתי בעיקר עם ציפייה לספר הבא, משום שהוא הכיל רעיונות מצוינים שקצת התפספסו בתור רומן שלם. לפיכך חיכיתי לראות מה יקרה בספר השני של בלאו. ובכן, "נערות למופת" מימש את התקוות. בלאו לוקחת מספרת טובה, עולם בנוי היטב וקצת אפל, מיתוס להתמודד איתו ועלילת מתח מרתקת, ורוקחת מהם ספר נהדר.

התאבדו כדי לא להיאנס

חוה קלר, נערה דתיה מבני-ברק, עובדת עם חברותיה על העלאת מחזה המבוסס על סיפורן של תשעים ושלוש הנערות מ"בית-יעקב" בקראקוב. מילדות היא משוטטת בגן התשעים ושלוש ושומעת מדודה מבוגרת את סיפורן: תשעים ושלוש תלמידות ומורות נלקחו מהגטו בקראקוב. סגרו אותן באולם גדול, הכינו להן כותנות-לילה לבנות ושלחו אותן להתקלח כדי להתנקות לקראת החיילים הנאצים. הבנות המנחשות מה מצפה להן נוטלות רעל: הן מעדיפות למות טהורות. על ברכי הסיפור הזה גדלו חוה וחברותיה.

בין בעיות טיפוסיות של בנות-עשרה (מאבקי כוח הנוגעים לפופולריות), בעיות טיפוסיות של בנות-עשרה דתיות (האם המנהלת תשים לב לשסע בחצאית שנפתח קצת יותר מדי? מיהם בדיוק היצורים המופלאים המכונים "בנים" ואיך עלי לתקשר איתם?) ובעיות ספציפיות שלה (ההתמודדות עם דמות אמה שמתה אחרי לידתה, עם דודיה המגדלים אותה בשתיקה תמידית), חוה צריכה להתמודד גם עם מיתוס התשעים ושלוש. ככל שההכנות להצגה מתקדמות, עוד ועוד פרטים מתגלים על אודות הפעם האחרונה בה הוצג המחזה, כשאמה למדה באולפנה, והיעלמות מסתורית גורמת להתפוצצות.

נקודת המבט של חוה הופכת ביקורתית יותר ויותר ככל שהרומן מתקדם. בין אבחנותיה התמימות יחסית עולים תדיר גם קולותיהן של התשעים ושלוש, מעניקים את פרשנותן לכל סיטואציה, פרשנות צינית-תמידית, ביקורתית, שובבית אבל גם אכזרית וקשוחה.

כך, למשל, כשהמנהלת, גברת לוריא, נואמת לחוה נאום על צניעות וערכים ועל כך שציונים אינם הדבר החשוב ביותר באולפנה, חוה מהרהרת בכך שהציונים דווקא מהווים חלק חשוב מאוד, בכך שעיקר החינוך לערכים מסתכם באורך השרוול, ובתוך שטף דבריה של הגברת לוריא היא מבחינה בשן זהב מבצבצת מתוך פיה. מיד מגיע הקול הפנימי השייך לאותן תשעים ושלוש ומציין "בצבת היו עוקרים לה אותה ומשרים בחומצה שתאכל את בשר החניכיים!". וכשחוה מציינת שאת הסיפורים על אמה שמעה לאו דווקא מדודה ודודתה, מצייצות התשעים ושלוש כמובן, "אצלנו אין סודות!".

אך מעבר לביקורת העולה מתוך הרומן כלפי המגזר (וישנה ביקורת כזו בשפע, על ההגזמה הפרועה בחינוך לצניעות, על הדחיקה לשוליים של כל מי שאינו ממשפחה אשכנזית טהורה, על הצביעות), מעבר להתמודדות עם המיתוס הגדול, ההתמודדות עם ההתבגרות ועם השיוך החברתי, "נערות למופת" הוא גם ספר מתח טוב. הסיפור שהוא מספר מרתק, המתח אינטליגנטי והסוף מפתיע וגורם למחשבה. אני, כמובן, מצפה כבר לספר הבא של שהרה בלאו.

נערות למופת,שהרה בלאו

הוצ' כנרת זמורה-ביתן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך