דמיינו

נסו לדמיין איך זה שאין לכם שום דבר מכל אלה; לא אימא ואבא, לא אחים, לא שולחן סדר, לא שירים ולא צחוקים. נותנים לילדים כאלו סיכוי

04/04/2012
ימית שנון מזרחי קבלו עדכונים מימית
  • RSS
» צילום: ימית שנון מזרחי

דמיינו לרגע את שולחן הסדר הפרטי שלכם. את המשפחה שלכם. אימא, אבא, אחים, אחיות. חמותכם ששומרת כשרות, הגיס שעדיין רווק והגיסה שמחפשת את עצמה. דמיינו את האחיינים שעושים מלא רעש ואת הילדים שלכן, שנראים כמו מלאכים בהשוואה אליהם. דמיינו את הסירים, את הבישולים של אימא, את הריח של ליל סדר שנשאר אותו הריח מאז שהייתם ילדים.

דמיינו את התחושה שלכם בזמן קריאת ההגדה, בזמן שכולם שרים ואוכלים ואת הצחוקים של אחרי כוס היין הרביעית.

עכשיו תמחקו הכול.

נסו לדמיין איך זה שאין לכם שום דבר מכל אלה; לא אימא ואבא, לא אחים, לא שולחן סדר, לא שירים ולא צחוקים. אין לכם מתנות לחג, אין ריח של תבשילים מוכרים, אין לכם אפילו זכרונות נעימים להישען עליהם.

נסו לקחת את זה יותר רחוק; דמיינו איך זה לבכות בלילה כשאין מי שייגש אליכן. דמיינו את הבושה שבלהרטיב במיטה ושאדם זר יצטרך להחליף את המצעים. דמיינו איך זה לקבל מחזור ראשון בלי שתהיה שם אימא או אחות שתסביר ותכוון, או איך זה ללכת לבד לקנות את החזייה הראשונה. דמיינו את הביקור הראשון אצל הגניקולוג בלי שיהיה מי שיחזיק לכן את היד או את שינחם אתכן אחרי פרידה מהחבר הראשון. בלי אימא שתגיד לכן שלא משנה מה, אתן הכי יפות, והוא בכלל לא שווה אתכן ושהיא לא סבלה אותו מהרגע הראשון.

דמיינו איזה סגנון לבוש היה לכן היום בלי שהייתן מודדות את נעלי העקב השחורות של אימא; איך הייתן יודעות מה מתאים למה, מבלי לנסות להיראות כמותה (או עושות הכול כדי להיראות שונה ממנה),  ואיך הייתן יודעות לשים שחור בעיניים, מבלי שבהייתן רואות את אחותכן הגדולה מתאפרת לפני יציאה.

דמיינו את הפחד המתמיד מנטישה ואת החיפוש אחר מבוגר משמעותי בחייכן, אחד כזה שלא מתחלף כל שנתיים כמו המורה בבית-ספר או סתם נעלם מבלי להשאיר הסברים.

בעמותת "ילדים בסיכוי" יצא לי לפגוש הרבה חבר'ה כאלה; בשפה המקצועית קורים להם "חסרי עורף משפחתי". הם חיים בפנימיות או במשפחות אומנה, או שהם אחרי כל זה; משרתים בצבא או עושים שנת שירות, לומדים או עובדים, מוגדרים ע"י גורמי רווחה כ"בוגרים" אבל הם בעצם עוד לגמרי ילדים והכי לבד בעולם שאפשר לדמיין.

אני לא מחפשת "למסכן" אותם, או להאשים גורם כלשהו בגורלם; אני פשוט רוצה שתדעו שבישראל 2012 ישנם ילדים, החיים פה, בינינו, שהגורל סידר להם נקודת זינוק מאוד מאוד קשה. אבל הם ייאחזו בציפורניים בכל מה שאפשר, יישענו על כל מי ייתן להם כתף אמיתית וילמדו את כישורי החיים שלהם מהמציאות שעוטפת אותם. הם ישרדו, ירימו ראש ועוד יביאו לנו הרבה הרבה כבוד. אנחנו פה כדי לדאוג שזה יקרה.

חג פסח משפחתי ושמח!

ימית שנון- מזרחי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה