איפה הדיוות?

זוכת The Voice קטלין רייטר רוצה להיות אדל, אבל גילי גרשוני חושבת שיש לה דרך ארוכה. לאן נעלמו הזמרות הישראליות הגדולות מהחיים?

02/04/2012
גילי גרשוני קבלו עדכונים מגילי
  • RSS
» שלא תגמרי בתור זמרת ליווי. רייטר

התיאוריה הרווחת בנוגע למוסיקה מזרחית גורסת, שלא משנה מה יהיו המילים שתשים לעומר אדם (או לכל ילד פלא מזמר) בפה, זה יצליח. כל עוד עומדים בתבנית המוכרת של "כפיים-קצב-יאללה שמח" ושומרים על חוסר תחכום במילים, יש לנו להיט. וככה נולדים להם זמרים שיהיו "הדור הבא", שיחליפו את אייל גולן במעמד הכבוד של עושי השמח לעם ישראל.  אז אחרי שפיצחו בתעשיית המוסיקה את נוסחת הקסם לזמר הישראלי האולטימטיבי, אולי הגיע הזמן לנסות ולפצח את נוסחת הקסם לזמרת הישראלית, לאותה "דיווה" מיוחלת שאנחנו מחכים לה כבר יותר מדי שנים ונאלצים להסתפק במקומה בשאריות מחוממות של דיוות עבר (לתשומת לבה של הקוראת מדונה: את אולי לא ישראלית אבל אנחנו מנכסים אותך לעצמנו עד שתקבלי עלינו סיבוב).

זה לא מקרה שקטלין רייטר, הזוכה של "The Voice", ביצעה בגמר התכנית שיר של אדל. היום כולן רוצות להיות אדל. אפילו אני רוצה להיות אדל, ואני ממש לא יודעת לשיר. זמרת עבת בשר עם קול ענק, אחת ויחידה בדורה, זו שהגיעה משום מקום וכבשה כל פסגה מוסיקלית אפשרית, באה מבית הרוס והצליחה בענק כנגד כל הסיכויים. נשמע כמו סיפור מסגרת מושלם למתמודדת בתכנית ריאליטי.  אממה, אדל לא השתתפה בשום ריאליטי, לא חיכתה שאייל גולן יקרא לה לאודישנים, לא הצטרפה לגרסאות הבריטיות (ולא חסרות גרסאות כאלו) לתכניות לגילוי כישרונות צעירים ולא נעליים. היא עבדה קשה בכוחות עצמה והאמינה מספיק חזק שיום אחד היא לא תופיע יותר במקלחת, אלא בהיכלי ענק.

וזו הסיבה שקטלין, נסרין, חגית יאסו, וכל המתמודדות בעונת העשור של כוכב נולד לא יהיו אדל לעולם. הן יותר מדי מגויסות לפס הייצור של "הכוכבת הבאה", מה שגרם להן, ולכל הבנות שמנסות לפרוץ דרך תכניות ריאליטי, קצת לשכוח מה זה אומר להיות "דיווה". הן התחילו בלהופיע בהיכלי ענק. הן לא יודעות מה זה אומר לעלות חמש פעמים בשבוע לבמה קטנה בפאב מעושן, עם קהל מנומנם, ולעשות שירי כיסוי לביטלס בשביל לאסוף כסף לאלבום בחברת הפקה קטנה. הן יותר מדי עסוקות בלרצות את אלוהי הרייטינג, את הבמאי והצלם, המנטור המקושקש, הזכיינית והרגולטור, מה שקצת מוריד את רמת ההתעסקות שלהן במוסיקה. אדל היא אדל, קודם כל, כי המוסיקה נמצאת אצלה במקום הראשון. היא לא שרה בשביל להיות מפורסמת, היא לא שרה בשביל לקבל ביקורת בונה מרמי קלינשטיין ומחיאות כפיים על פי סימן. זה הדבר היחידי היא רוצה לעשות, ולא מעניין אותה לשחק, להגיש או לרקוד. היא שרה כי אין לה ברירה, כי החיים הובילו אותה לנקודה אחת ויחידה בה היא חייבת לשיר, לשיר או לחדול.

פלס שופטת, מסיקה מדגמנת, נינט נעלמת

שלא תבינו אותי לא נכון, כל הבנות האלה שרות יפה, יפה מאוד. הן מיוחדות ומקסימות, כל אחת פתית שלג ייחודי בעלת קול פעמונים. אבל הן יוצאות מפסי ייצור של זמרות. וזו הסיבה העיקרית (אבל לא היחידה) למה אין לנו כאן זמרת גדולה, חדשה, עם אלבום באמת מוצלח, מישהי שתהיה יורשת אמתית לשרית חדד, לריטה, לזהבה בן, לדנה אינטרנשיונל. כל אחת מהזמרות הללו פילסה לעצמה דרך בעולם גברי, בעולם שצריך באמת להילחם בו על הכרה ועל תקציב והשקעה, ולא רק להילחם על קולות המסמסים.

תעצמו רגע עיניים ותנסו להעלות בראשכם שם אחד של זמרת שהצליחה לפרוץ בגדול, באמת בגדול, בעשור האחרון, עשור הריאליטי. שמילאה אולמות, שעשתה קיסריה, שהוציאה אלבום קונצנזוס עם להיטים שיתקבעו בפנתיאון המוסיקלי של ישראל. שירי מימון ונינט התחילו כדיוות בעולם ריאליטי הרבה יותר תמים, אבל לא הצליחו לקבע את עצמן כיורשות חוקיות ולגיטימיות לזמרות הישראליות הגדולות. נינט בעטה מעליה את תדמית הדיווה לטובת עולם הרוק ושירי מימון כנראה לא יודעת (או לא רוצה) לשמר את מעמדה כדיווה לאורך זמן. גם מירי מסיקה וקרן פלס היו במסלול הנכון, בעיקר בגישה ובפוזה, עד שהן התחילו להתפזר, לדגמן ובעיקר להיות שופטות בתכניות ריאליטי. ומאז, שממה ושיממון. שום דיווה חדשה לא פרצה לחיינו, שום זמרת מזרחית, או זמרת פופ אמיתית, גדולה מהחיים, שמקבלת השראה מדיוות עכשוויות: מביונסה, ליידי גאגא, קייטי פרי, ריהאנה. אף אחת שיודעת לקחת את מתת האל שלה ולהתאים אותה לקהל הישראלי, לשוק המקומי. להפוך את הייחודיות שלה, את האדג'יות, ליתרון על פני האחרות, יתרון שיקדם אותה אל השורה הראשונה של הזמרות בארץ. ואל תגידו לי "רוני סופרסטאר", כי כולנו יודעים שזו בדיחה. אף אחת שקוראת לעצמה "כוכבת" בשם הבמה שלה לא יכולה לצפות שייקחו אותה ברצינות.

האם שרית חדד באמת רוצה יורשת?

ואולי, רק אולי, סיבה נוספת לכך שאין לנו כאן דיווה חדשה היא כי אף אחת מהדור הישן לא מוכנה באמת ובתמים לקחת מישהי תחת חסותה. יכול להיות שבעולם המוסיקלי של היום, אין לזמרות שלנו שום אינטרס להשקיע מאמץ אמתי, כנה, מאחורי הקלעים, בזמרות צעירות שייקחו להן זמן מסך ותהילה. יש מעט מאוד מקום בפסגה הישראלית, במיוחד בפסגת הזמר המזרחי, ואין באמת מקום לשתי ציפורי שיר בצמרת העץ. תשאלו את ג'ולייטה, שרצתה להיות שרית חדד הבאה ובינתיים לא ממריאה ובעיקר מספרת לנו איך המנהל שלה דפק לה את הקריירה. דווקא שרית חדד, המנטורית שכל כך מזוהה עם הזמר הים התיכוני, לא לקחה את קטלין לכיוון הזה, לא ניסתה לאתגר אותה עם עולם התוכן שהיא כל כך טובה בו. זה נשמע טוב להצהיר שיחד הן עשו "גירל פאוור", אבל גם שרית, ש"במקרה" הוציאה את הסינגל החדש שלה בשבוע של גמר  The Voice , יודעת שיורשת אמיתית במוסיקה המזרחית יכולה להצביע על חוסר רלוונטיות של הדור הישן.

יש לי תחושה שלא נראה בזמן הקרוב את התכנית "שרית חדד קוראת לך". הרבה יותר נוח, לה ולכל המנטורים, לטפח זמרי ליווי להופעות (ואביב גפן כבר יישם את זה בהופעה שלו בשבוע שעבר), לגדל דור חדש של זמרים שנראים ונשמעים אחד כמו השני, שמולבשים ע"פ צו האופנה של הסטייליסטיות המתוחכמות (אני חושבת שעיוורון מתקדם זו הדרך לעבור את מבחני הקבלה לתכניות ריאליטי כסטייליסטית), ושרובם ככולם ייעלמו במהירות. לא זו הדרך לראות כאן זמרים חדשים, טובים, שגם יישארו איתנו לאורך זמן ויכנסו לקונצנזוס הישראלי. ברגע שזה יתחיל להיות אכפת, באמת אכפת, לזמרים ולזמרות הגדולים שלנו , ברגע שהם יאמצו בני טיפוחים מתוך רצון כנה ואמיתי לקדם ולעזור למוסיקה הישראלית, אז אולי נצליח לראות כאן דיוות חדשות שנראות ונשמעות קצת פחות כמו מכונת הלהיטים וקצת יותר כמו משהו מיוחד, שיש לו סיכוי להינצל, להישאר, להחזיק מעמד שנים רבות בשוק. ובינתיים, לנו נשאר לפנטז על הופעה של אדל בארץ ולהסתפק בהופעה נוספת של מדונה.

לקריאה נוספת:

>> לא ברור אם יובל דיין מ The Voice , תציל את המצב, אבל אהבנו את הפרישה שלה

>> הדס בשן על הפורנוגרפיה של הרגש ב The Voice

>> והדר לוי הצטמררה משלב הדו קרב




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה