לזה את קוראת נקי?

הדר לוי מתפנה לניקיון פסח הפנימי, במהלכו היא רוצה לסלק את מה שלא עושה לה טוב. איך תתמודד עם כתמי חוסר הבטחון הקשים?

02/04/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» להפשיל שרוולים ויאללה. לוי (צילום: ליאור ג'ורנו)

כל הבלאגנים הכי גדולים בעולם, התחילו מכוס אחת לא שטופה בכיור. הבית נקי, הכיור מבריק, וספל אחד של נס קפה  על השיש. אין צורך לשטוף אותו עכשיו, גם לא את השני, גם לא את הצלוחית הקטנה של העוגיות. וככה לאט לאט ובעקביות הבית מתלכלך. בכל פעם אחרי שאני מנקה אני אומרת: הפעם אני אשמור נקי. כי זה כיף נקי, אבל מה זה צלחת אחת? שטויות.לא יקרה כלום והופה, שלום לך טינופת.

אני עומדת עכשיו מול טונה לכלוך, מטאפורית וגם לא, ופשוט לא יודעת מאיפה להתחיל. מאיזה כיוון לתקוף את זה. להתחיל ברצפה? להתחיל בכלים? בסירים? בזוגיות? בכסף? בעבודה?במשפחה? אולי כאן זה הנקודה לחזור לאמא, שתמיד אומרת: היום  שוטפים את הבית. כמו כרוז ביוון העתיקה. זאת אומרת להחליט. אז אני מתחילה לאט לאט, ניגשת אל הסקוצ' פותחת את ברז המים ומחליטה להתחיל. מאיפשהוא.

קודם כל, אהבה. בוא נפזר את האבק מעליה. כבר שכחתי כמה היא חשובה. כמה היא טובה.כמה טוב זה להרגיש, לאהוב את עצמך, את עבודתך, לא לזלזל. שלא תבינו לא נכון, הרגש שולט בחיי תמיד, אבל גם הוא כבר עם שכבות וכיסויים, גם הוא כבר בוחר לא להתרגש ממה שצריך להתרגש. כי איך יכול להיות שאני עוברת יום שלם מלא בהצלחות וכשלונות, אבל בוכה דווקא בסופו מול פרסומת לסלקום? מה בוכה, מתייפחת. השילוב הזה של חייל שחוזר הביתה/ ילדה שבאה מהודו/אמא שמכינה פתיתים גומר אותי. אולי זה הרגש שמציץ החוצה דווקא ע"י שיר ישראלי בביצוע מחודש, או אולי זה העולם הזה שכבר גרם לי לשכוח את מה שחשוב ולחפש בפרסומות את מה שאני צריכה ורוצה. לא קרם נגד קמטים. אהבה. של אם לבת, של משפחה, אינטימיות. וכאן אני מוכנה להתחייבות של 200 חודשים.

אני מקווה לנקות מעצמי חוסר בטחון. כי משום מה דווקא התכונה הזאת היא התכונה הכי בטוחה שיש. כל תכונה אחרת שיש לי אני יכולה לעבוד עליה: אני יכולה להיות יותר דייקנית, פחות רגישה, יותר חרוצה, אבל חוסר בטחון? הו לא, הוא שם כדי להישאר. כל כך בטוח בעצמו כאילו הוא יודע את מה שאתה לא יודע. כמו חבר טוב ובעל מכה הוא נמצא מעלי, לידי, מאחורי ומצדדי ואומר לי: עזבי אותך. את יותר  טובה מהם/ את הכי גרועה בעולם/אין לך אף אחד חוץ ממני. אני רוצה לנקות אותו מעלי, כבר הרבה שנים ולהכניס יותר אמונה, יותר אופטימיות , פחות מודעות. אבל המניאק הזה רכושני. או אני או כלום. אז אתה יודע מה? עדיף כלום.

אני חייבת לנקות ומיד את העיסוק הטפשי שלי בשטויות.

הראש שלי יכול להסתובב יום שלם  עם: "יו מה הוא אמר לי. איך היא הסתכלה עלי. למה ההיא צעקה עלי בחניה". מה שיפה בשטויות האלה זה ש.. לא , אין שום דבר יפה בשטויות. הן פשוט שטויות, חברותיות, מצחקקות ,קולניות כמו איזה חבורת בנות עשרה שמתלהבות מעוז זהבי. ועוד שניה יתלהבו ממיכאל אלוני. בעיקר עושות הרבה רעש.  איך אתה יכול לזכור מה רצית מעצמך כשכל מה שיש לך בראש זה המכתב הזועם של הועד בית?

הגענו כבר לשירותים? הגענו לנקיון הקשה ? אז יופי. אני צריכה לעשות שיחה אישית. שלום, הומור עצמי. קטעים איתך,  איזה חבר טוב אתה. כמה פעמים הצלת אותי. כמה פעמים היית לי כרטיס כניסה למקומות שהדלתות היו חומות ברזל. שברת איתי קרח במפגשים מול אנשים חסרי לב ומלאי פאסון.  וממש כמו עמיר בניון ניצחת איתי הכל. הכל? כמעט הכל. אני נאלצת להעביר עליך סמרטוט ולנקות את החלקים בך שפוגעים בי. בתוך מארג הקריירה שלי השזור בדיחות בדיחות בדיחות, אני חושבת  100פעם לפני כל בדיחה, שלא תפגע יותר מדי, שאנשים לא ייעלבו.. אבל בעצמי? הו הו. יאללה הבסטה פתוחה. כל מי שרוצה יכול. קדימה. תנו לי. תנו לי. אתם לא תפגעו בי. למה? כי תיכף אני אפגע בעצמי יותר חזק. החסרונות שלי הופכים ליתרונות, לנשק שלי. רק חבל שאני מגלה שהנשק הזה בכלל מכוון כלפיי.

שלא תטעו, הומור עצמי זו תכונה שאני מעריכה גם באחרים. אני לא אוהבת אנשים שהכל טוב איתם. זה משעמם. אני צריכה אמת. אני צריכה חולשה. משהו שאני יכולה להתחבר, לעבוד איתו.להשתשעשע. וזה ממכר, כל כך ממכר שמתישהוא השיח הזה הפך לפורנו של זלזול עצמי,של התנצלות קיומית. אז סליחה. כן? אבל לא בא לי להתנצל יותר. בא לי לאהוב את עצמי ולאהוב את הסובבים אותי ולקוות שלכולם יהיה טוב ושכולם יהיו משעממים. בדיוק כמו שאני שונאת.

אז מה היה לנו שם? לאבק את האהבה, למיין בין עיקר וטפל, לזרוק לפח את חוסר הבטחון, ולזקק את ההומור העצמי. אוף, קשה.

הייתי ממשיכה לנקות ומכניסה לרשימה עוד דברים שכדאי להוציא מהחיים :  אנשים שכשאתה מאבד את המפתחות אומרים לך: תתקשר אליהם. מעצבי שיער שנגעלים מהשיער שלי: "איכ מי עשה לך את הצבע הזה?" ( אתה ! לפני חודש) , מלצריות שאומרות אחרי הארוחה: "תרצו משהו מתוק?". כן, נרצה , אבל לא נרצה לשלם עליו 34 ש"ח. הורים צעירים שמראים לי תמונות של התינוקות בפלאפון- הנה הוא ישן, הנה הוא ישן, אה והנה הוא ישן.

הרשימה עוד ארוכה. אין זמן עכשיו, בשביל זה אני אביא אולי עוזרת.

>> לכל הטורים של הדר לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה