נשגבת, יקרה, קשה להשגה

275 דולר לאדם ואין לכם שום סיכוי להשיג שולחן: דורית חכים על הארוחה הנשגבת בחייה, ב"פרנץ' לונדרי" הקליפורנית

01/04/2012
דורית חכים קבלו עדכונים מדורית
  • RSS

כל ניסיונותי להזמין שולחן ב"פרנץ' לונדרי" של תומאס קלר עלו בתוהו. המסעדה האגדית ששוכנת ביונטוויל, עיירה קטנה שבעמק נאפה בקליפורניה, זכתה ב-18 שנות קיומה בכל תארי המלכות האפשריים, אוחזת בשרביט מנצנץ של שלושה כוכבי מישלן ונחשבת למסעדה הטובה ביותר בארצות הברית ואחת מחמש הטובות בתבל.

קראתי אודותיה שנים רבות עוד לפני שגרתי במרחק של שעתיים נסיעה במכונית ממנה. אני זוכרת בפרט עיתונאי אחד שהיה כותב עליה בהערצה מיתית ממש. בעקבותיו דמיינתי את "המכבסה הצרפתית", כמסעדה מבודדת ששוכנת בין כרמים ורק אניני טעם–יודעי דבר מסוגלים להבין את פלאיותה ולחוש את קדושתה.

סידור ההזמנות עובד כך שאפשר להזמין את השולחן אך ורק חודש בדיוק לפני המועד שבו רוצים לסעוד. כך, שאם רוצים להגיע ב1 בפברואר צריך להתקשר ב1 בינואר, כדאי מאד בתשע בבוקר, השעה שבה מתחילים לאסוף את ההזמנות. אף על פי שזה בדיוק מה שעשיתי כמה וכמה חודשים ברצף – לא הצלחתי להשיג מקום לאף יום ואף שעה. חובב גורמה ותחבולן מדופלם לחש לי שאם אכנס ל"אופן טייבל", אתר הזמנת המסעדות הנפוץ באינטרנט, בדיוק דקה אחרי חצות - אצליח לתפוס את השולחן הראשון שמתפנה. הוא טעה. לא הצלחתי. ואז הבנתי שלאנשים הפשוטים מצדו השני של הקו, כמוני, אין שום סיכוי להשיג שם שולחן, כי "המכבסה", כמו כל פריט יוקרה, רוכשת את יוקרתה מתוקף המירוץ אחריה.

שנה של הפצרות וחיפושים - והשגנו מקום

התחלתי לחפש קשרים שיעזרו לי להשיג שולחן ואנשים שהיו בה הזהירו אותי שהחלום שלי עלול להתגלות כסיוט מפני שארוחה ב"מכבסה" אורכת בין שלוש לחמש שעות (!). למרות שאני ממש לא גורמאית, וההבנה שלי באוכל מסתכמת בטעים או לא טעים, זה לא ריפה את ידי. כעבור שנה, אחרי אינספור הפצרות ונידנודים, חברה יקרה ומקסימה שמכירה "מישהו שמכיר מישהו" השיגה שם שולחן לצהריים והזמינה אותנו להצטרף.

וכך, התאספנו בצהרי שבת גשומה בחצר הפנימית היפייפיה של המסעדה, שנפרשת בין קירותיו המסולעים של המבנה שנבנה ב-1900 והיה כבר מכבסה, בית בושת ופונדק דרכים, ובדקנו האחד את מלבושי השני בפיצנטה, מוודאים שאנחנו עומדים בקוד הלבוש ה"פורמלי", ששם איסור מוחלט על ג'ינס ומחייב את הגבר ללבוש ג'קט. ההתרגשות שאחזה בכולנו הייתה כמעט מגוחכת. אף אחד מאיתנו לא אכל ארוחת בוקר וכולנו הקדמנו ב10 דקות. על בטן ריקה, הרגשתי כמו לפני טיסה: כורעת תחת הציפיה ואחוזת חרדה לקראת השעות הארוכות שמצפות בדרך. הרגשתי שאני חייבת סיגריה. בצפון קליפורניה, חשוב להבין, אף אחד לא מעשן ברחוב. הפעמים היחידות בהן ראיתי סיגריה בוערת בפה של מישהו הייתה בפינות הכי נידחות בחניונים בחסות החשיכה. המעשנים כאן כל כך מוקצים שהם כבר מתייחסים אל עצמם כאילו הם פושעים נמלטים שצריכים להסתתר. אז עזבתי את חבריי בחצר ועישנתי את הסיגריה בפינה לצד הכביש. שאפתי שתיים- שלוש שאכטות וכיביתי אותה עם השפיץ של העקב. הרמתי את הבדל מהכביש כי זה לא יפה ללכלך, ואז קרה מה שתמיד קורה לי כאן - לא מצאתי פח לזרוק אותו לתוכו. עשיתי מה שפושעים מיומנים כמוני עושים, והעלמתי את הראייה, בדל באורך של שלושת רבעי סיגריה, לתוך הכיס. נכנסנו למסעדה.

כך כמעט העליתי באש את מסעדת העלית

בחדר הכניסה, שהיה צר וחשוך, פגשה אותנו עלמת חן וביקשה לאסוף מאיתנו את המעילים. בעוד היא עוזרת לי לפשוט את המעיל ראיתי שמהכיס שלו יוצא... עשן. השפיץ של העקב, התברר, לא כיבה את הסיגריה כראוי והיא ככל הנראה המשיכה להתעשן ועכשיו המארחת בדרכה לטמון אותה בארון המעילים, והמעיל שלי הולך להצית אש בין כל המעילים והמסעדה תישרף. "הפרנץ' לונדרי", המוסד הקולינרי המפורסם, שכעת יושבים בו כשלושה תריסר אנשים נרגשים וחגיגיים, הולך להיכחד בגללי (!). ההיסטריה שאחזה בי מנעה ממני לחשוב, וטוב שכך, כי פעלתי בזריזות. חטפתי מהמארחת את המעיל, הכנסתי יד חשופה לכיס וחנקתי בעזרתה את האש.

ואז התיישבתי בשולחן והעמדתי פנים שכלום לא קרה.

נכנסנו למסעדה ב-12 בצהרים ועזבנו בחמש אחר הצהרים אפופים בתחושה של שמיימיות. זו הייתה ארוחה כל כך מושלמת שלא שמנו לב שהזמן עבר. תשע המנות שאכלנו היו נשגבות בטעמן והגיעו אל השולחן בתזמון מושלם. הן היו קטנות מאד, ממש ברמה של ביס, והאופן שבו הן היו מונחות בצלחת היה כל כך יפה שהרגשתי שזה פשע לאכול את זה. התביישתי לצאת התיירת שמצלמת את האוכל, אז הגנבתי את האיפון, שמתי אותו על שקט, עשיתי כאילו שאני קוראת הודעה ובעצם לחצתי על האיקון של המצלמה והגנבתי סנפ שוט. אבל אז שמתי לב, שזה מה שכולם סביבי עושים, בשולחן שלנו ובשולחנות שמסביב. כולם קודם כל מצלמים ורק אחר כך אוכלים. תיעוד הארוחה התברר כחלק חיוני בהפנמתה.

התפריט, שמחירו 270 דולר לאדם, הוא תפריט טעימות סגור בן תשע מנות שמתחלף מדי יום (!) ובביקור שלנו הוא כלל כמעט את כל מיני הטבע : אויסטרים עם טיפה של קוויאר, פואה גירה של ברווז מולארד, עוף, כבש, לובסטר. המנות היו מתוחכמות אבל קלילות, משהו בהן זכר שהן בנאפה. כלומר עם כל הפרנשיות היה בהן משהו פתוח, מואר, קל, ולא מעונב. וזה באמת מה שעושה את המכבסה. למרות שהיא כה יקרה, כה רחוקה, כה קשה להשגה, יש בה משהו לא מתאמץ, נעים ונגיש. בניגוד למסעדות מישלן אחרות שהייתי בהן, "המכבסה", לא מתנהלת בפומפוזיות, האוכל לא נוסע אל השולחנות בעגלות מוזהבות והמנות אינן נשלפות מסרוויס עם מכסה פעמון. המלצרים היו חביבים וסובלניים, נכונים להסביר ולפרט על המנות. העובדה שאכלנו שם צהריים התבררה כבחירה הנבונה ביותר שיכולנו לעשות. בניגוד לערב, שהאוכל והעייפות מתערבבים זה בזה ומנצחים את הסועד בכך שהם מביאים אותו לתחושה שהגוף עומד להתפוצץ, בצהריים יש נינוחות שמאפשרת לקחת את המרווח הנכון בין המנות ולגוף יש את השהות לעכל. החברים שאכלנו איתם היו מקסימים ומבדרים ובסופה של הארוחה התקשנו להיפרד והמשכנו לבר יין שנפתח ממול. למחרת, לפני שעזבנו את נאפה, חזרנו לשם להביט על גינת הירק של המסעדה ו... לצלם, כמובן .




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה