לרצות את הכל

זהו, דורית כהן קיבלה החלטה: "אף גבר לא יבוא בפתח דלתי אלמלא רצונותיו לא תואמים את רצונותיי שלי. שום רגש לא יתפרץ יותר בערבוביה שוצפת וחסרת מעצורים"

29/03/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» תל אביב פחות יפה בלי אהבה. כהן

למעלה מחמש שנים אני מכירה אותה. היא גרה דלת לידי. אף פעם לא היינו חברות נפש, כאלה המגלות את סודות ליבן אחת לשנייה. אבל גם לא היינו צריכות להיות. המגורים הצמודים יצרו בינינו קירבה אינטימית שחצתה את המילים שהיו נאמרות. השיחות החטופות והמנומסות בחדר המדרגות גרמו לה ולי לדעת באופן שטחי על המתרחש כל אחת בחייה. הרבה זמן עבר עד שהיא אחזה במערכת יחסים. וגם אז, הוא הלך וחזר עד שהמערכת הבשילה וקרמה עור וגידים. ידעתי מתי הם ביחד וידעתי גם כשלא. כשאישה שוהה במחיצתו של גבר שהיא אוהבת רואים עליה מיד. פעם אחת, מתחת לשפה, בלי שום פירוט מיותר היא אמרה לי : "די דורית. אני רוצה את הכול".

חודשים היא הייתה עצובה. לא היה צורך בשאלות. מי שהכיר אותה ראה על פניה שהם לא ביחד. אני זוכרת היטב את הרגע שהוא חזר. נכחתי בו. זה היה בצהרי יום שישי. הוא החנה את הקטנוע על המדרכה ושלף מהמזוודה האחורית שלו זר של פרחים לבנים. הייתי עשרים פסיעות ממנו. הבטתי בו נכנס לבניין, שמעתי אותו עושה את דרכו במדרגות ואף את טריקת הדלת שלאחריה. "הוא בחר בה". מלמלתי בקול. "הוא בחר להיות איתה". מאותו הרגע ואילך הוא לא הלך יותר. אחרי פחות משנה קיבלתי הזמנה לחתונה שלהם.

גם אני רוצה את הכול. תמיד ידעתי שאני רוצה את הכול, אבל חששתי מההגדרות עצמן. מתיאור פרטים. כי פרטים הם דבר מייגע כאשר הם נאמרים במלל. לתפיסתי, פרטים הם דבר שכותבים לא מדברים. הגדרות וגבולות נשמעו כמו שחור ולבן. טרוניות שמעכירות ומסיטות אותנו מדרכו של הרגעי, החופשי, הפתוח, האוורירי ובעיקר הטבעי. זה שחשים באותו מעמד. רציתי לחוות מערכת יחסים מונוגמית, הדוקה, מסורה, אבל לא כזו שמדקדקים ומתדיינים בה על המחר. רציתי מערכת יחסים של שתי נפשות שפתוחות לטבעיות, לרפלקסיה. לחוש אהבה של דרור בלי מגבלות ותיאורים. חשבתי כמה נפלא הדבר להיות נפש עם נפש נטולות מחסומים, מזוקקות להן בלהבה הטהורה של זה המתקיים.

בראייתי הגדרות הן דבר קטנוני. איך אפשר להגדיר? תהיתי. איזה תמונה של בדידות, כאוס ותלות עלולה להצטייר דרך הגדרות? האם אין בהגדרות ובתכנונים ניצנים של חולשה? פחדתי להיות אישה המפצלת את המין האנושי לשתי מפלגות. הגברים הם "סיעת המתנגדים" ובידיהם הכוח לחסום בפני את הדרך אל רצונותיי האמיתיים, שהרי, מלכתחילה אני תופסת עצמי כמי שלא תלויה באף אחד. ראיתי הגדרות כמשהו שפוגע בחופש הבחירה. פחדתי שאלה ישחיתו, יעוותו, יפגעו ברגשות האינטואטיבים היוצאים מעצמן. אבל ידוע שיצירות מופת אינן נולדות יש מאין - הן תוצר של הרבה שנות חשיבה משותפת.

כל אלה היו מחשבות של ילדה, לא של אישה. כי מסתבר שהן עצמן הסיטו אותי מהדרך בה הלב שלי רצה ללכת. וכל אלה קרו בעקבות חופש לא מרוסן. הנפש שלי היא נפש של אהבה. אני אוהבת נלהבת ואני לא יכולה להתעלם מהעובדה הבסיסית הזו יותר. אני רוצה הכול. הכול כולל הכול. אני קונפורמיסטית מושבעת של יחסים קונבציונאלים, כאלה המתנהלים בינו ובינה, שיודעת לשוחח בלאט מילות אהבה, ואני זוכרת כמה נפלאים וטובים היו אותם רגשות, אלו שחשתי כאשר התקיימו רק לפני מספר חודשים בד' אמותיי. הכל פחות יפה בלי אהבה. תל אביב פחות יפה אחרי הפרידה.

החופש היחיד שמתקיים בימים אלו בראשי הוא לגלות סמכות אחראית, גם אם הדבר דורש הקרבה של כמה מן התכונות שאהבתי בעצמי. וככה בהדרגה התפיסה מתנקזת מחופש גרידא לאישה בעלת חשיבה מעשית. אף גבר לא יבוא בפתח דלתי אלמלא רצונותיו לא תואמים את רצונותיי שלי. שום רגש לא יתפרץ יותר בערבוביה שוצפת וחסרת מעצורים. אישה יכולה להיות בעלת כל התכונות העממיות הטובות- הומור, חיוניות ואומץ בו בזמן שהיא מגדירה באופן ברור ובהיר את רצונותיה. אישה תדע לקחת את עודפי השפע של רגשותיה הרבים ולתעל אותם למקומות אחרים עד שיגיע האחד שיהיה ראוי לקבלם. היום אני מבינה שהרצון בהגדרות מעיד על חוזק, לא על חולשה.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה