כשהשכנים רבים

שלי פרץ משחקת אותה יועצת זוגית כשהצעקות בדירה ממול מתגברים. על הדרך, היא לומדת לא מעט על ההבדלים בין גברים נשים

29/03/2012
שלי פרץ קבלו עדכונים משלי
  • בדואר
  • RSS
» אנחנו לא שווים ולא דומים. פרץ (צילום: מוטי רוחם)

אתמול בערב, ראשי סחרחר, רגליי כושלות. לא, לא טיפסתי על ההימליה, גם לא צללתי עם כרישים, רק עוד יום של אימא עובדת במשרה מלאה + שעות נוספות. השעה 21:00 ואני סוף-סוף יכולה להכין לעצמי כוס קפה, להתיישב בשקט (פעולה נדירה במחוזותינו) ולקחת נשימה מהיומיום.

"שקט! מה אני מבקש? קצת שקט!" מפלחת את הדממה צעקתו הקבועה של השכן שלי, שיחייה (אבל רצוי בבנין אחר או במאדים – הרי משם הגיעו הגברים, לא?), ואני נוזפת בלבי על הגסות האינסופית. עוד פעם הוא צורח?

"מה אתה חושב שהתחתנת עם טלוויזיה שאתה יכול לשים אותה על השתק ברגע שבא לך?" לא אחרה להגיע התשובה מצד השכנה.

"להתחתן עם טלוויזיה עדיף! לפחות לא יהיו לי ציפיות שהיא תבין אותי!" הוא צווח במלוא גרונו... ואני מתחילה את הספירה לאחור עד שתשמע הדפיקה בדלת, והיא תעמוד בעיניים דומעות ותאמר שפשוט נשבר לה. כן, היא שוב רוצה להתגרש.

היא לא מאכזבת, נכנסת לביתי כרדופת סכיני מילים חדות, כשמעיניה נודף תמהיל של אכזבה ושאלה פתוחה: "למה? למה? מה עשיתי רע?"אנחנו מפטפטות, אני מרגיעה, היא שופכת את כל מה שרצתה לומר לבעלה בעצם, אבל לא היה שם אף אחד בנמצא, ואחרי כשעה וחצי מסכמות כהרגלנו, שגברים הם פשוט יצורים חסרי רגשות.

אם להיות כנה, אני לא כל כך פיירית כשאני נותנת לה עצות. מצד אחד אני מצדדת בהבדלים בין המינים. משהו בתוכי מבין שאנחנו שונים, ויסלחו לי חברותיי הפמיניסטיות, ממיטב הכרותי עם בני המין השני, אנחנו לא שווים, לא דומים, ומבחינתי הרבה יותר ריאלי לומר שאנחנו קומפליטלי הפוכים.

מצד שני, כאשר זה מגיע לתכלס, שהיא רוצה שיחה פתוחה, לשפוך ת'לב, להרגיש אהבה, והוא רוצה חצי שעה של שקט תעשייתי (ואחר כך אוכל, מקלחת, טלוויזיה ושינה) – ואנוכי תקועה באמצע על תקן "שכנה לעזרה", אני לחלוטין שוכחת מטעמי נוחות, מכל אותם ההבדלים, שאנחנו המין היפה והאופה, כנראה צריכות להפנים.

אין טעם למנות כאן את ההבדלים המוכרים שבאים לידי ביטוי בין גיל 0-20, כי מה שגורם לקרע בזוגיות ביננו אלה דווקא הבדלים הרבה יותר עדינים, והרבה פחות נראים. פערים בתפיסה, בהרגשה, במחשבה על איך דברים צריכים להיות, ואפילו על איך הם קרו בפועל לפני חצי דקה. במרבית הריבים שמתרחשים בביתנו, לדוגמה, בן זוגי בטוח שמה שמבחינתי האייטם המרכזי למריבה, הוא בכלל חצי דמיון וחצי הזיה. שביט רטר, מטפלת משפחתית-זוגית, עזרה לי לנסח שלושה הבדלים בולטים:

1. נשים הן דברניות כפייתיות וגברים הם מקשיבנים אנוסים?

ראשית, הרשו לי לנפץ את המיתוס, מחקרים בשנים האחרונות הראו תוצאות לשני הכיוונים. חלק מהמחקרים מוכיחים שנשים אכן מדברות הרבה יותר, יותר מכפליים מגבר ממוצע. ובמחקרים חדשים ניכר שאנחנו אמנם ורבליות יותר, אבל דווקא מדברות פחות. בכל מקרה, יש לנו הנשים איזה ענין עם מילים. נשים בתוך מערכת יחסים זקוקות לאינטימיות רגשית, שמתבטאת במילים של אכפתיות, התעניינות, קרבה. וגם אם במילים כתובות עסקינן, מוטב להרבות במילים כמו "אהובה", "יפה", "נסיכה", געגועים וייסורי אהבה... ולא להסתפק במילה "ערה?"         גברים לעומת זאת, הם יותר קונקרטיים, יותר ממוקדי מטרה, מחפשים את הפתרון ופחות את הדרך. לכן המילים משמשות אותם להגיע לתכלס – "אישה, מה את רוצה? מה נדרש ממני לעשות כדי שתהיי מרוצה?"

2. היא רוצה חברות, הוא רוצה אוכל

התשובה  לשאלתך, גבר: אתה צריך לעשות הרגשה של "ביחד!" אישה מחפשת ביחסים את הערך המוסף של הזוגיות, את החברות אתך, את החיבור הפנימי. ואם תשאל למה אין לה אמון בך? אשיב לך, כי הביטחון שלה בקשר לא מבוסס על ההרגשה שהחיים במחיצתך הם "שלי-שלי, שלה-שלה" אלא על הרגשת התחשבות שכוללת חברות, זוגיות והורות משותפת, ורק אז היא תרגיש שהיא באמת יכולה לסמוך עליך, עם עין אחת פקוחה...

ומה גבר מחפש? מרבית הגברים, מסתבר, שמים בראש סדר העדיפויות בעיקר את הפרטים הטכניים (מישהו אמר בוב הבנאי?), שהאישה תהיה מטופחת ונעימה למראה, הקן המשפחתי יהיה חם ומזמין, שהילדים יהיו מרוצים מהחיים, יקבלו תשומת לב, זמן איכות, וילכו לישון שבעים, רחוצים, עם חיוך גדול על הפנים. ולא, הגברים לא מרוצים מזה שאנחנו מנחילות להם באהבה את מסדר הפטישים, המסמרים, והרמת הדברים הכבדים (מזל שזה לפחות נותן להם להרגיש "גברים").

אם  נסכם את תשוקתו המרכזית של הגבר הממוצע, פחות פוליטקלי קורקט: הוא רוצה שהיא תיתן לו מה שהוא מבקש, מתי שהוא מבקש. ושתחסוך ממנו דרישות "מיותרות".

3. "כל אישה נולדת אימא, כל גבר מת תינוק" (שמעון פרס)

שמעון פרס תמצת לאחרונה את ההבדל העיקרי בין גבר לאישה: גבר הוא ילד נצחי בהרבה מובנים. החלק ההרפתקן, הלוחם, והמתנער מאחריות פועם בו וחי בו גם בגיל 80, וזו שערורייה שמוציאה אותנו, הנשים, מהכלים. למה? כי אישה מצפה בפנטזיות שלה לגבר שיראה גדול בעיניה (או לפחות ישב על סוס שייתן אשליה), שהיא תוכל להישען עליו בטוב וברע, שיכיל אותה, שיקרא אותה כמו ספר פתוח וידע לתת לה בדיוק את המילה הנכונה.

ובמציאות, לאחר הכרות טיפה יותר ממעמיקה מדייט ראשון, והשופוני של הג'יפ והחבר'ה מהשכונה, היא מגלה שמאחורי המסכה של הגבר-גבר, מסתתר ילד, שמחפש תשומת לב של אימא כלפי בנה יחידה, שאין כמותו ואין עוד מלבדו. יתכן שהוא מחפש, אפילו מבלי להיות מודע, אישה שתחליף במידת מה את אימו היקרה. ובנקודה קריטית זו עלולה להיווצר אכזבה, אז מה עושים?

מכבדים את ההבדלים

בואו ניקח נשימה (זו שאני מחכה לה מאתמול בלילה), נתבונן למציאות בעיניים ונראה שגם במאה ה-21, הקידמה לא מחקה את ההבדלים הטבעיים בין גברים לנשים. וכנראה שהמוצא היחיד הוא לשאול את עצמנו בכנות, האם אנחנו מסוגלים לכבד אותם? אם נזכור, שהמטרה היא לא להפוך את בן\ת זוגי להיות כמוני, אם כי אני בטוח\ה שאני יודע\ת מה הכי טוב בשבילו\ה, יהיה לנו סיכוי לממש את הנוסחה הבאה: גבר+אישה = השלמה

במקום לצאת על בסיס קבוע למלחמה, הגיע הזמן לעשות מהפכה! תקראו לה "הבדלים משלימים". לכל אחד יש את הצדדים שהוא חזק בהם יותר ופחות, לכן אם כל אחד יתרום למערכת הזוגית את כישוריו, יכולותיו, נטיותיו, והשני ידע לכבד ולהקשיב לו, ההרגשה בינכם תהיה הרבה יותר הרמונית וטובה. ובמקום לכלות כוחותיכם בהתנצחות, הדרך של מי הכי צודקת ונכונה, תמצאו פתאום מרחב עצום להתפתחות אמיתית ולצמיחה. הקדישו בכל יום לפחות חצי שעה לשיחה פתוחה, שבה תגלו זה לזו: מה אני רוצה, מה אני צריך, מה עצבן אותי היום בעבודה, מה עורר בי שימחה. ודרך השיחות הללו, תוכלו להתחיל ללמוד להכיר את מי שחי במחיצתכם, ובאילו דרכים תוכלו להשלים זה לזו את הצרכים הרגשיים והפיזיים.

הערב כששכנתי תדפוק על הדלת, אאלץ לחדול ממנהגי להצדיק אותה ואת המין הנשי המקופח רגשית, ואנסה לפתוח בסרצ'  פנימי למציאת דרכים יצירתיות שיוכלו לסייע לנו, לכבד את השוני בין גברים לנשים, ולהגדיל את החיבור בינינו, עם כל כבוד להבדלים!

>> מיוחד לסלונה: סרטון בהשתתפות ענת ברנשטיין וישראל (סשה) דמידוב:





מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה