האימה מפני רווקות מאוחרת

כמה רחוק נלך כדי לא להיות לבד? חנה גולדברג התמודדה עם שאלות אישיות מאוד בעת כתיבת הרומן החדש שלה, "אהובי הלא ידוע"

27/03/2012
יחסים קבלו עדכונים מיחסים
  • RSS
» בחירת בן הזוג היא אקראית. גולדברג (צילום: תמר מצפי)

הרעיון לרומן החדש שלי "אהובי הלא ידוע" נולד לפני ארבע שנים. באותה תקופה התחלתי להרגיש, שלמרות שאני חיה כבר 25 שנה עם אותו בן זוג, עדיין יש לי עניין לא פתור עם החיפוש הסיזיפי אחר אהוב שעברתי בשנות רווקותי וכמה מחברותי עוברות עד היום. רציתי לבחון מקרוב את האימה מפני רווקות מאוחרת ואת הפשרות שאנשים עושים כדי לא להישאר לבד. סקרן אותי לעשות חשבון נפש עם הבחירות שעשיתי.

כבר כשמלאו לי 14 התחילו הדודות שלי להציץ בי במפגשים המשפחתיים בעין בוחנת ולשאול בטון דואג: "נו, כבר יש לך חבר?" ככה למדתי שחבר זה עניין חשוב, שרצוי שאמצא לי אחד, שרצוי שאהיה מאוהבת בו כמו הגיבורות בשירים ובספרים שקראתי באותם ימים מטופשים, ורצוי שהוא יהיה שתקן ועמוק, רחב כתפיים ורגיש, חכם ומסתורי. פלא שבמשך שנים כיתתי רגליים בחיפושים קדחתניים והעליתי בחכתי מבחר מביך ועלוב במיוחד של בחורים שהיו הכול חוץ מהמפרט המתואר לעיל? רק בגיל 25 התחלתי להבין שאין לי די כישרון בלהיות מאושרת ושאני חייבת לפתח כישרון כזה, אחרת מה בכלל יועיל לי אהוב? הבנתי שלעולם לא אמריא עם אהובי הלא ידוע על גב סוס צחור לעבר חלומותי, פשוט כי חלומות עשויים מחומר שאינו ניתן למימוש. הבנתי שאני חייבת להכניס לחיים שלי דברים שאני אוהבת (כתיבה, חברים, סרטים, ספרים, מסעות...) וללמוד לשמוח בהם. כל העניין הזה של בחירת בן זוג הוא אקראי במידה רבה. לעומת זאת, היכולת שלנו להפיק שמחה מהחיים שלנו תלויה בנו במידה רבה. בחרתי להתמקד בדברים הטובים שיש לי בחיים-הלא-מושלמים-שלי ולהקיף את עצמי באנשים שיש להם משהו טוב להגיד לי על העולם ועל עצמי.

כשהייתי בת 30, כל חברותי כבר נישאו ורק אני עוד התקשיתי למצוא אהוב והתמהמהתי. היה קשה להיות רווקה בתוך עולם של זוגות. ובכל השנים האלה אהובי היה מתחת לאף שלי וכלל לא הבחנתי בקיומו, כי הייתי עסוקה מדי בתבניות שהיו לי בראש. הגיבורה שלי "באהובי הלא ידוע" היא רווקה בת 47 שמחפשת לה אהוב כבר 30 שנה. בספר היא עוברת תהליך שבסופו קורה לה משהו מפתיע.

ב"אהובי הלא ידוע" יצרתי שתי גיבורת: לאה, שמתחתנת בנישואיי פשרה, ורחל שממשיכה לחפש ונשארת רווקה עד גיל 47. שתי הגיבורות האמיצות שלי הובילו אותי והראו לי את הדרך...  המסע בחברתן שתי הנשים האלה, שלאט לאט הפכו לאהובות עלי מאוד, היה הרפתקה פרועה ומצמררת שטרפה את הקלפים הנפשיים שלי, עשתה בלגן בחיים המוגנים שלי, ערערה את הסדר הבורגני הטוב והכריחה אותי לבחון מה היה קורה אילו...  מה היה קורה אילו לא נפרדתי מהאקס ההוא? מה היה קורה אילו הייתי נשארת רווקה ללא ילדים? מה היה קורה אילו לא פגשתי את בן זוגי? מה היה קורה אילו התגרשתי? מה היה קורה אילו התחתנתי עם מישהו אחר? במשך ארבע שנות כתיבה הייתי הזבוב על הקיר בחיי שתי נשים מנוגדות זו לזו. האחת נשואה לגבר שהיא לא נמשכת אליו והשנייה חיה בבדידות מכמירה. הפכתי את שתיהן לחיים הסודיים שלי. וזה לא שלמדתי משהו שלא ידעתי קודם. גם קודם ידעתי ששמחה ואופטימיות הם דברים שיבואו מתוכי ולא מבחוץ. גם קודם ידעתי ושנשים צריכות להיות חזקות, עצמאיות ואמיצות ולא לצפות שאושרן יהיה תלוי בגברים שיופיעו או לא. ידעתי שבחברות עמוקה בין נשים יש נחמה עצומה, שכל התאהבות סופה לחלוף. אבל איזה מסע נפלא זה היה!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה