אהבה בימי חתיכת חולירה

"אולי זה מנוגד לאמנת ז'נבה, אבל תן את הפקודה, אדוני, ותראה איך מחר בבוקר האיראנים מקבלים על הראש מאה מגהטון של מושי-מושי!". רוני שניידר בסיפור לרגל המצב

25/03/2012
רוני שניידר קבלו עדכונים מרוני
  • RSS

את האווירה בחדר הישיבות התת-קרקעי המכונה על פי פרסומים זרים "הג'ורה", ניתן רק לתאר כאווירת מועקה מעורבבת בבעתה קיומית עם ארומה של יום כיפור. צוות שרי השמינייה ואיתם כל בכירי מערכת הביטחון שמעו זה עתה סקירה מפורטת ועוכרת שלווה בדבר עמידותם של מתקני הגרעין האיראניים שהוטמנו עמוק במעבה האדמה. 'לדאבוני אין לנו שום פצצה שיכולה לחדור את זה', סיכם מפקד חיל האוויר את המצגת 'ומה שיותר גרוע הוא שבעצם גם לאמריקנים אין'.

בבת אחת התברר כי אין תוחלת בהפצצה מן האוויר. האיראנים התחפרו היטב במרחב  החסינות, והדרך הצבאית לעצור את תוכנית הגרעין נראתה חסרת סיכוי.

ראש הממשלה שישב בקצה השולחן היה הראשון לזהות את גודל הבעיה. 'רבותי, כולכם שמעתם. אם יש למישהו רעיונות, אז זה הזמן. גורלו של סלע קיומנו בידינו'.  שקט סמיך ירד וחנק את החדר. הנוכחים כולם שקעו בכורסאות, עטופי דאגה מפני חורבן המדינה הקרב, ומוועדת החקירה הממלכתית שתקום בעקבותיו.

'אההממ...' נשמע קול כחכוח מן הקצה המרוחק של השולחן. היה זה הדוקטור. מדען מבריק שעמד בראש האגף למלחמות מטונפות של המוסד. 'יש אולי, ואני מדגיש אולי, פתרון אפשרי לבעיה'. הוא השתתק לרגע, שוקל את מילותיו 'אבל אני חייב להזהיר אתכם - מדובר בנשק מהסוג האפוקליפטי ביותר. נשק המחולל סביבו נזק כה עצום, עד שמעולם לא העזנו לנסות אותו על בני אדם. אני לא רוצה אפילו לדמיין את התוצאות של שימוש בלתי מושכל בדבר הזה. יש פה סוגיות אתיות קשות, יש כאן השלכות מוסריות נוראות, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם: לחיצה אחת על כפתור כאן בתל אביב, והאיראנים יזחלו על הברכיים'. הוא עצר לרגע את שטף הדיבור, הטיל קוביית סוכר לתוך ספל התה שלו, בחש בכפית באיטיות, ואמר בקול רך שהקפיא את יושבי החדר 'אני מדבר על פצצה סכרינית'.

הס  הושלך. ראש הממשלה שהיה הראשון לזהות את גודל הדומיה בחדר, הגיב מיד בקור רוח ובאופן מעורר הערכה  'פצצה סכרינית? על מה אתה מדבר?'

הדוקטור שתק לרגע ואז אמר 'אדוני, אני מדבר על יום ככל הימים באיראן. בכפרי השטיחים ליד אספהאן אורגים בנחת, במטעי הפיסטוק בטיבריז חולפת איוושת רוח נעימה. אלא שאז, אאוט אוף דה פאקינג בלו, מרעיד את כל טהרן ביקוע אדיר של אהבה חורכת כל, ופטרייה עצומה בצורת לב ורוד מחשיכה את אור הצהריים. אני מדבר על הגיהינום, אדוני. הגיהינום בצורתו המזוויעה ביותר!  גיהינום של פוקסיה ופייסבוק, גיהינום של לייקים וחיבוקי, גיהינום מחריד של אהבה!...'

קולו של הדוקטור נשבר לפאלצט חורק בשעה שאגל זיעה בצבץ על מצחו 'אולי זה מנוגד לאמנת ז'נבה, אבל תן את הפקודה, אדוני, ותראה איך מחר בבוקר האיראנים מקבלים על הראש מאה מגהטון של מושי-מושי!'

הדוקטור מן הסתם היה ממשיך, אלמלא ראש הממשלה הניף יד בוטחת ועצר אותו 'איום קיומי או לא איום קיומי, גם לנו יש קווים אדומים' הוא פסק  'דווקא עם שסבל כל כך הרבה בהיסטוריה, לא יכול להרשות לעצמו לעשות שימוש בנשק כל כך איום, כל כך זוועתי, כל כך מפלצתי. בשום נסיבות לא נהיה הראשונים להכניס אהבה למזרח התיכון, ויהי מה! אנחנו יהודים, אנחנו מוסריים, אנחנו העם הנבחר!'

'זה נכון. אסור לנו ללחוץ בעצמנו על הכפתור הזה' מלמל כאילו לעצמו שר הביטחון, בעוד אצבעותיו משתעשעות במפתחות הדירה שלו 'אבל...'  שר הביטחון היה ידוע כתחבולן חלקלק ומתוחכם וראש הממשלה היה הראשון לזהות את זה. 'אבל מה' הוא פנה אליו, שואל.  זיק ערמומי ריצד בעיניו של שר הביטחון 'נניח שלא ממשלת ישראל תפציץ את האיראנים בנשק יום הדין הזה'  הוא ענה  'נניח שלצורך העניין מי שילחץ על הכפתור יהיה למשל... זוג תל אביבי נאיבי... כביכול על דעת עצמם... אתם יורדים לסוף דעתי?'

.

ץ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה