משחקי הרעב

יובל דיין רק בת 17 אבל הדס בשן חושבת שיש לנו לא מעט ללמוד מהילדה שצעקה כי המלך הוא ערום ופרשה מהמירוץ של The Voice

25/03/2012
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS
» יודעת מה היא רוצה. דיין (צילום מסך)

אמש צפיתי בטלוויזיה ברגע מעורר השראה.

לא בגלל שיובל דיין פרשה מ The Voice, אלא בגלל הדרך שבה היא עשתה את זה. מולי על המסך עמדה נערה בת 17, והסבירה ברהיטות שהיא חשבה על זה והיא לא רוצה להתחרות יותר. היא התרגשה, אבל לא גמגמה. עמדה זקופת גו, הישירה מבט אל הצופים שלה, ונפרדה. כששלומי שבת ביקש לצאת לפרסומות, אפשר היה לראות את המצוקה בפניו  - אבל לא בפניה של יובל. בשבילה, ההחלטה כבר נעשתה. כן, היא קצת התעללה בהפקה המופתעת, אבל כבר שנים שבריאליטי מפתיעים את הצופים והמשתתפים עם שלל הנחתות שכל תפקידן ליצור הלם. אז פעם אחת הם הרגישו זאת על בשרם - מה רע? זה אפילו קצת משעשע.

דיין – גם יפה, גם מוכשרת מאוד, וגם כפי שהתגלה אתמול חכמה -  הייתה אחת הפייבוריטיות לזכייה. אם הייתה זוכה בתכנית הייתה מקבלת חוזה לתקליט עם שלומי שבת, ואולי הופכת לזמרת מצליחה כמו נינט או מארינה מקסימיליאן בלומין, או לכל הפחות רוני דלומי. אולי היה לה חבר מפורסם, אולי הייתה מקבלת קמפיין להלבשה תחתונה, אולי הייתה מככבת בסרט שיהיה מועמד לאוסקר. אולי כל זה עוד יקרה גם בלי התכנית. ואולי, אם הייתה נשארת בThe Voice, היא אכן הייתה זוכה – ואז נעלמת. לא מוציאה סינגלים, לא יוצרת, לא הופכת לנושא שיחה. אולי היינו נזכרים בשם שלה רק בתור פאנץ' או כשתתראיין ותגיד שהיא מאוכזבת מיחסיה עם המנטור לשעבר, שבת.

כל התרחישים אפשריים, והם רצים עכשיו לעיתונאי הבידור בראש, סטייל "דלתות מסתובבות". אבל האמת היא שזה לא משנה. לא לדיין. היא החליטה להוציא את עצמה מהמרוץ מסיבות שלא קשורות לקריירה מחושבת – היא עזבה כי היא מתגעגעת לבלות עם המשפחה והחברים. נכון, בגיל 17.5 היא קיבלה הזדמנות מעניינת להוכיח את כשרונה מול מצלמות   - אבל מה שחשוב במשפט הזה הוא שהיא בת 17.5, והיופי הוא שהיא כל כך מודעת לזה. היא נלחמת על זכותה להיות ילדה, ולא מתנצלת על כך. החיים עוד לפניה. היא רוצה להמשיך לעשות מוזיקה, אבל מחר אולי היא תרצה משהו אחר. כן, אנשים יכולים להשתנות. גם אם הם מבקשים להכנס לתחרות נחשקת, נשארת להם הזכות לשנות את דעתם. דיין קטפה בקלות את האפשרות שאנחנו לפעמים שוכחים שקיימת בעולם הקפיטליסטי והקר שלנו -  האפשרות לבחור.

השבוע עלה לאקרנים בארץ הסרט "משחקי הרעב", שמציג את אותה פנטזיה אפוקליפטית החוזרת כל כך הרבה פעמים בתרבות הפופ – משחק טלוויזיה לחיים ולמוות. הרעב הוא מוטיב חוזר בנושא הזה – רעב שגורם לאנשים להילחם זה עם זה על אוכל (באח הגדול הם עושים את זה כל הזמן, לא?), הרעב של החברה להציץ ולהסתכל, להתרגש ואז לשכוח – וגם הרעב של כל אחד שיושב בבית ורוצה, לכאורה, להיות כוכב. תעשיית הבידור לא רק מגשימה חלומות –היא גם מייצרת אותם. כמו שפרסומת לקרם פנים או למקדונלד'ס גורמים לנו להשתוקק למשהו שכלל לא חשבנו שאנחנו צריכים - כך גם בריאליטי, אנשים נדחפים לרצות את זה בכוח. כן, רבים מהם מוכשרים וראוי שישמעו - אבל כשמהרגע הראשון מתרפקים עליהם בחוסר פרופורציה, כשאחרי חודשיים לא מפסיקים לפמפם שהם "עשו דרך", כשמציבים אותם מול אחר עם הכותרת הבומבסטית וחסרת האירוניה "דו קרב" - תפיסת המציאות שלהם עלולה להיטשטש. ופתאום קמה ילדה אחת, ומחליטה לשים קץ לרעב הזה בכוחות עצמה. לה לא יכתיבו מה היא צריכה – היא תגלה זאת בעצמה. כרגע, להיות כוכבת זו לא משאת חייה. מה יהיה בעתיד, ימים יגידו.

דיין עלתה בסוף התכנית לשיר את "שאריות של החיים", להתהלך בבטחון מלא חן על הבמה, להתרגש ולשמוח, ולהראות לכולנו כמה היא שלמה עם ההחלטה שלה. היא חיבקה את המנטור שלה, ואז את המתמודדים – כשהגיעה לצחי הלוי, האיש שקיבל את הנקודות שלה, היא עצמה את העיניים ונתנה לו חיבוק אמיתי. הלוי לא היה שם איתה. הוא הסתכל אל המצלמה בזווית העין. ואני חייכתי לעצמי. מדהים לגלות איך בחורה בת 17 יכולה להיות יתר בוגרת מגבר בן 36, שפספס עכשיו רגע יפה, רק כדי שיוכל להראות שהוא חתיך ולקבל אסמסים.

אמש צפיתי בטלוויזיה ברגע מעורר השראה.

.

לקריאה נוספת:

>> כבר בשלב האודישנים הדס בשן נלחצה ממה שקורה שם בThe Voice

>> והדר לוי ממש לא אהבה את שלב הדו קרב




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה