מה? קטן!

הדר לוי החליטה שהיוזמה החדשה של משרד השיכון היא בדיוק בשבילה – ואז שלחו אותה לבנות בית הרחק בבית שאן

19/03/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» ניגשת למכרז? לוי (צילום: ליאור ג'ורנו)

היי מדינה. מה ניש? האמת שאני קצת נבוכה. אף פעם לא דיברנו. תמיד היית כזאת גדולה מהחיים. בלתי מושגת. אבל יחד עם זאת תמיד נזקקת. תמיד צריך לתרום לך, צריך לאהוב אותך. לקנא לך. אבל כמו בכל מערכת יחסים, זה לא יכול להיות חד צדדי.

החלטתי לקנות בית. מה לעשות, כנראה שהגיע הזמן. מסתבר שאוסף הרעיונות שלי, היצירתיות, האופי, החברים, החיים שיצרתי בקפידה קורסים לי מול העיניים. בחורה לבד ב- 2012  צריכה, חייבת, רשת בטחון. ולא, זה לא אייפון. זו אפילו לא הסדרה הקומית שאני כותבת כרגע לטלוויזיה. אני צריכה בית. מגיל קטן מחנכים אותנו שלקנות בית זה ההשקעה הכי נכונה בחיים. אפילו הספר שעליו גדלתי אמר את זה: "הבית של יעל". סיפורה של ילדה בת 5, שיש לה בית משלה. אמנם מקרטון, אבל בטאבו. החלום הישראלי הוא אולי אחווה, ציונות, הגשמה אבל בעיקר בית משלך.

אני מתיישבת מול פקידה בבנק הפועלים בבית שאן, עיר הולדתי, והיא שואלת אותי שאלות שהתשובה עליהן היא "לא". האם יש לי נכס בבעלותי? לא. האם אי פעם קיבלתי מהמדינה סיוע בשכר דירה? לא. האם אי פעם המדינה עזרה לי בהכנסה? לא. מי זאת המדינה הזאת?? לעזאזל? מה פספסתי ?? המדינה היתה יכולה לעזור לי ולא ניצלתי את זה? במקום זה פשוט עבדתי. פרייארית.

"אני מוציאה לך תעודת זכאות לדירה", היא אומרת. מה זה אומר? שכל קורות החיים שלך הופכות לנקודות זכאות. ככל שיש לך יותר נקודות אתה יותר זכאי. איך משיגים נקודות? פשוט. עושים צבא. מתחתנים. יולדים ילדים. הרבה ילדים. עובדים פחות. נזקקים יותר. נורמליים.

מכירים את הפרסומות שרצות היום בטלוויזיה, עם הזוגות שצועקים: "מה? ענק. מה?? ענק!!". אז מעבר לקריאייטיב הגאוני של לחלוקת המילה מענק לשניים, כדאי לשים לב לפרטים הקטנים. המדינה תסייע לכם רק אם אתם משפחות, או זוגות נשואים כדת וכדין ורק אם תרצו לגור בעוספיא או בחצור הגלילית וגם זה רק בבניה רוויה בדירות חדשות. זאת אומרת במגדלים. שהם למרבה ההפתעה, לא בדיוק סמלה המסחרי של עוספיא. אם אתם רווקים, היא תעזור לכן רק מעל גיל 35 , שכנראה גם המדינה מבינה שזהו , אז כבר אבוד לכם. וגם במקרה הזה תזכו לשליש מהמענק.

הפור נפל. מגרשים בבית שאן יוצאים למכרז ואח שלי דוחק בי להגיש מועמדות. זו ההצעה הכי זולה שתהיה לי. זו הדרך היחידה שלי להיות בעלת נכס. במרכז – אין על מה לדבר. אח שלי אומר שזו השקעה מעולה. אני אבנה בית בבית שאן ואשכיר אותו לאחרים בזמן שאני ממשיכה לגור בתל אביב. כמה אירוני: אני הולכת להשקיע במקום שלא השקיע בי. במקום שכל כך רציתי חוג דרמה ולא היה. קולנוע ולא היה, אופק, ולא היה. הדבר היחיד שהיה שם זה האפשרות לחלום על חיים אחרים. ולא משנה כמה הלכתי אחרי החלומות שלי, ניסיתי להגשים את עצמי, לתרום לתרבות ולחינוך במדינה בה אני חיה, וכל הזמן גם שילמתי מיסים בזמן ושכר דירה גבוה בלי עזרה מאיש – דירה עדיין אין לי.

אחי אומר שאנשים תמיד ירצו לגור בבית שאן, ועכשיו אני כל כך מקווה שהם יבחרו לגור שם. כדי שאוכל להשכיר להם ובתמורה לחיות את חיי בתל אביב. ואני כועסת. כועסת על המדינה הזאת, שלא מאפשרת לי לחיות בצורה נורמלית כי לפי כל ההגדרות שלה, אני לא נורמלית. המדינה שתמיד ידעה לקחת יותר ממה שהיא נותנת.

מדינה יקרה, לפני שאת שולחת אותנו להשקיע בפריפרייה -  אולי כדאי שתשקיעי בה בעצמך?

>> לכל הטורים של הדר לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה