הייתי מבקשת שאמא תחבק אותי

סלונה מתגייסת למען ילדים בסיכוי - ילדים המורחקים מבתיהם ע"י הרווחה בגלל מצוקות קשות, ומפרסמת את סיפורי חייהם של מי שנקרעו ממשפחתם. רוצים לארח ילד ולתת לו סיכוי?

18/03/2012
משפחה קבלו עדכונים ממשפחה
  • RSS
» אסתריקה

סיפור ראשון בסדרת סיפורי הילדים של עמותת "ילדים בסיכוי". בישראל של היום, יש למעלה מ - 10,000 ילדים מגיל יום עד גיל 18 הגדלים מחוץ לביתם ב-90 פנימיות ברחבי הארץ. ילדים אלה הורחקו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה או הוצאו בצווי בית משפט בגלל מצוקות קשות, הכוללות, בין השאר, התעללויות פיזיות ונפשיות, הזנחה, יתמות ועוד. עבורם הבית, המשפחה, תמיכה והגנה מעולם המבוגרים אינם מובנים מאליהם.

"ילדים בסיכוי - המועצה לילד החוסה" הוקמה בשנת 1986 במטרה לסייע לילדי הפנימיות.

הסיפור של אסתריקה

מוזר, אבל יש אנשים ש"יום המשפחה" באמת עושה להם משהו.

למה מוזר? כי עבורי, זה מאז ומתמיד היה יום שבו מכינים ציור או מקסימום מביאים פרח הביתה לאימא.

אבל עבור אסתריקה, בוגרת פנימיית רווחה המשתתפת בתוכנית "גשר לעצמאות" של עמותת "ילדים בסיכוי", זהו יום קשה, כואב, מייסר; אסתריקה התייתמה מאמה כשהייתה בת 4, ומאז התגלגלה בין משפחות אומנה, פנימיות ופרוייקטים המיועדים לנוער בסיכון המוגדר כ"חסר עורף משפחתי".

אסתריקה עלתה לארץ מאתיופיה כשהייתה בת שנה, יחד עם הוריה ושני אחיה. היא לא זוכרת הרבה, רק את תחושת הבדידות והקושי ששררה בבית. "כשהייתי בת 4 אמא מתה ממחלה". היא מספרת כשהיא מישירה אלי את עיניה היפות, החומות. "יום אחד היא פשוט לא הייתה יותר ונשארנו רק עם אבא. הוא היה מבוגר, לא דיבר עברית, לא עבד, ולא ידע איך לטפל בנו. יום אחד, קראו לי ולאחי למזכירות בית הספר ואמרו לנו שאנחנו עוברים למשפחה אומנת. לא שאלו אותנו, לא הסבירו לנו, פשוט העבירו אותנו כמו חבילה".

לאחר תקופה קצרה ולא מוצלחת בחיק משפחה מאמצת, שוב קיבלה אסתריקה הודעה על מעבר, והפעם לפנימייה, בנפרד מאחיה.

"רק בפנימיה למדתי איך לצחצח שיניים" מספרת אסתריקה בגיחוך. הייתי כבר בת 7, אבל הם היו צריכים ללמד אותי הכול מהתחלה, מהבסיס. אבא אמנם הגיע לבקר בכל סוף שבוע, אבל הוא אף-פעם לא חיבק אותי. לא נתן לי נשיקה. לא התרגש מההישגים שלי ולא התלהב מהסיפורים שלי. בכל 11 שנותי בפנימייה הוא לא ביקש שאחזור ולא הזמין אותי הביתה. במשך שנים לא יצאתי מבין גדרות הפנימייה, כי לא היה לי לאן."

אסתריקה סיימה שנת-שירות וכיום משלימה בגרויות ועובדת. היא מתגוררת בדירה במרכז הארץ יחד עם עוד 5 בנות עם סיפור חיים דומה, בחסות עמותת "ילדים בסיכוי". "זאת הפעם הראשונה שיש לי חדר משלי" היא מחייכת, "למרות שיש בו רק מיטה ולוח מודעות. אולי יום אחד אני אתלה גם תמונה".

שאלתי את אסתריקה על הפחדים ועל החלומות שלה. "אין לי שום חלומות" היא עונה לי בטבעיות "התאכזבתי כל-כך הרבה פעמים בעבר עד שלמדתי לא לחלום. וקשה לי נורא  לספר שגדלתי בפנימייה, אני מפחדת שישאלו אותי שאלות קשות. אבל הכי קשה, זה שאין לי אימא"

"ואם אימא הייתה פה עכשיו" העזתי לשאול, "מה היית אומרת לה"?

שוב היא מביטה בי בעיניי השוקולד הענקיות , "הייתי מבקשת שתחבק אותי" היא עונה. "זה הכול".

ימית שנון-מזרחי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה