האם החנונים הם המופרעים האמיתיים?

דורית כהן חשבה שחנונים הם גברים יציבים, עד שהכירה אותם מקרוב. על התפאורה השקרית שמתעתעת בנו

15/03/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» אני משוגע, מותק (צילום: thinkstock)

הכול התחיל מזה שתמיד רציתי להיות חנונית. בגלל שלא הייתי מספיק חנונית בילדות, נמשכתי לאנשים חנונים. החנונים נתפסו בעיניי כעשויים ללא חת. שאין להם צדדים אפלים, מחשבות לא פרקטיות. הם אנשים רציניים. רובוטים המבצעים בדיוק את הפעולות הנדרשות. לא יותר, לא פחות. זה הקסים אותי, בגלל שהייתי כל כך שונה. אבל איך ידעתי להגיד מי הוא חנון? איזו אינדיקציה הייתה לי במהלך חיפוש אחר החנון? שהרי, כל זה חייב אותי בהגדרות. באותה עת הלך וגלש בראשי אשד של דעות לוהטות כלבה, גיבוב גדול של מחשבות טייל לו במוחי, ככה ליקטתי ובניתי את מודל החנון. עבדתי על צמצום הטווח ותחמתי את היריעה, שלאחריה גובשה רשימה לתפארת, ברורה כשמש. כבר לא היה ספק מי חנון ומי לא. חלק ניכר מאותה "קביעה חשובה", מאותם "עובדות מוסמכות" שעליהם עמלתי, נקבעו על ידי המראה החיצוני.

בניתי רשימה כמו רשת עכביש, האוחזת בכל ארבע פינותיה ומחוברת לחיים בשלמותם. רשימה סגורה, ברורה, מלאה בתוך עצמה. בראש הרשימה היו האנשים עם המשקפים, המכנסיים הגבוהים, החולצה המשובצת עם הצווארון המעומלן ואפודת הסוודר שמעליה. הגברים בעלי השיער המסורק הצידה, האוחזים בידם ספר ומתהלכים לאיטם בעולם, כאילו הרגע נחתו מפלנטה אחרת. אלה היו הגברים שהלב שלי נמשך אליהם. מי שלא נראה כמו הטייפקאסט שהתקיים אצלי בראש, הערמתי עליו קשים והעמדתי בפניו מסוכות  שהיה לו קשה לחצות ולהתקרב אלי. ברשימה שלי לא היו גברים בעלי שיער ארוך.לא רוקיסטים, גותיים ועוד כאלה ואחרים. פירסינגים? שוד ושבר. קעקועים? זהו, נעו אמות הסיפים. האמנתי שהחנונים יותר טובים מכל האחרים כי הם לא מקושטים, ואני אוהבת קווים נקיים. שרוואלים צבעוניים, ראסטות ארוכות, כל אלה היו מחוץ לרשימה. הייתי נאמנה למודל שלי. שהרי, בשביל מה הוא קיים? מטרתו הייתה להגדיר, מי בחוץ ומי בפנים.

רק כשהתקרבתי נוצר לי דיסוננס. התייחסתי למראה חיצוני כאל "אורים ותומים". בתפיסה שלי שריטות הן חיצוניות, ואלה שחורטים על גופם או מתלבשים באופן מוזר, להם יש צדדים אפלים. לא ידעתי ששריטות יכולות להיות פנימיות, שיש צדדים אפלים לאנשים שנראים נורמטיביים לחלוטין, מנומסים להפליא. תמיד הגדרתי. כי זה מה שאנחנו עושים בתוך ההמון. אנחנו מגדירים. אחרת, איך נתמודד איתו? איך נדע לאן אנחנו משתייכים? להגדיר זה לגיטימי והגיוני. אין בעיה בכל הקשור בהגדרה עצמה. אחרי הכול, לא כולם, חלילה, אמורים להתחבר ולהתחבב זה עם זה. הבעיה האמיתית מתחילה כאשר אנחנו עושים זאת דרך המראה חיצוני, דרך תפאורה ויזואלית. ארווניג גופמן, בספרו "הצגת העצמי בחיי היום יום" מתאר איך אנחנו שואפים לדעת פרטים על אנשים אחרים, מהסיבה שהידע הזה עוזר לנו לצפות להתנהגות מסוימת. כאשר אנחנו נפגשים עם אדם ואין לנו הכרות קודמת איתו, אנו נוטים להסיק עליו מסקנות ע"פ ניסיון קודם שיש לנו עם אנשים אחרים הדומים לו. כך נוצרים אצלנו "אבות- טיפוסים" ואנו מתאימים אותם לאדם החדש.

עם הזמן, הרבה גברים שהתיישבו על משבצת החנון הקלאסי, התגלו כדבר אחר ממה שחשבתי. הרבה מהם הפריכו את הקביעה שעליה נשענתי ואחזתי באדיקות. הם היו הרבה יותר ספונטניים משציפיתי, ואפילו הביאו אותי להתערות ולהיפתח לאנשים אחרים. גם בצד השני הייתה הפתעה - כאשר נתתי סוף סוף צ'אנס למישהו שאיננו חנון, לעיתים הוא התגלה כחנון בלב. חלק מהאנשים שנראו לי מצועצעים וצעקניים מבחוץ היו ברבורים לבנים מבפנים  - בעלי נפש עדינה ורכה, שברירים וטובים. גיליתי שמראה יכול לתעתע ולהיות שיקרי. לא האמנתי למראה עיניי. והכול קרה בגלל מה? בגלל שלא פתרתי בעיה שהייתה לי בילדות.

היום תפאורה כבר לא משפיעה עלי. גם בימים האלו, כאשר אני צריכה לבחור ריהוט לדירה, אני בוחנת את הזהות שלי, מבלי להתחשב בסמלי סטטוס או בדברים שהיו חסרים לי בעבר. מי אני באמת? אני שואלת כאשר אני עומדת מול ספה. האם אני מלאה, נעימה, רכה או ווינטג'ית, רזה ודקיקה? מה מתאים לי? מה יהיה לי נעים להימצא בנוכחותו? וככה גם עם אנשים. אני לא שופטת, לא מקטלגת או בוחנת לפי מראה חיצוני. מביטה בהם כמו כאלה העומדים בפניי עירומים כביום היוולדם. אגב, זה דבר נפלא. כשזה מצליח, אפשר לראות דברים נהדרים.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך