הסוד

כל מי שיסיים את הספר "3 נשים חזקות", זוכה פרס גונקור מאת מארי נדיאיי, יודה על מה שיש לו בחייו: על שפל מוסרי בלתי נתפס ו3 נשים הירואיות

07/03/2012
דריה כנף, עו"ד www.dariacanaff.com קבלו עדכונים מדריה
  • RSS
» מארי נדיאיי, צילום: C. Hlie Gallimard COUL

"שלוש נשים חזקות" של מרי נדיאי.

תירגמה מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת כתר, 271 עמודים.

"מחשבה טובה מביאה דברים טובים".

זו תמציתו של הספר, או אם תרצו הסרט, "הסוד".

מסופר שם על חוק "ההימשכות" של היקום, הכוח החזק בעולמנו, המאפשר למחשבות שלנו למשוך אליהן, ממש כמו מגנט, אנרגיות חיוביות או שליליות, והכל לבחירתנו המלאה. כך למשל אם נדמיין את עצמנו בטירה מפוארת, אוחזים בבן זוג מושלם, 3 ילדים חכמים, כלב, אושר ועושר – זה בדיוק מה שנקבל! לעומת זאת אם נדמיין שוב ושוב את חיינו האפורים והמשעממים, את החובות המצטברים ואת התאונות המצערות, אלו ישובו להתמגנט לחיינו שוב ושוב ללא הפסקה.

אחרי שקוראים את ה"סוד" מחליטים לפחות לנסות: למגנט אלינו מהיום רק טוב, ולברוח בתוך כך מהמחשבות השליליות. האמצעי המוצע שם, להבחנה בין מחשבה "רעה" ל"טובה", הוא פשוט: תעשו ותתחברו רק למה שמרגיש לכם נכון, שמח, נעים. אם זה מרגיש אחרת, תברחו.

אז למה לעזאזל שמישהו יבחר למגנט לחייו דווקא את הספר "שלוש נשים חזקות"? למה? שאלה בהחלט טובה. התשובה – להלן.

"שלוש נשים חזקות" מכניס לחיי הקורא/ת אנרגיה שלילית וקשה מנשוא, החל מהעמוד הראשון שלו: עצבות, ייאוש, כאב לב, מרה שחורה, תהייה קיומית מתמשכת – כל אלו הם מנת חלקו של הקורא, המנסה שוב ושוב להבין: כיצד זה ייתכן שיש באמת בעולמנו, איפשהו, חיים שכאלו? כיצד זה ייתכן שהספר שאני אוחז בידי, הינו רב מכר, זוכה פרס גונקור היוקרתי לשנת 2009, ומי שהפך את מחברתו לאשה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נחשק זה?

ואבהיר מייד: זה מעולם לא קרה לי קודם לכן. מעולם לא התקשיתי בקריאת ספר, לא כל שכן בסיומו. אני מהסוג שקורא "הכל", וכל הזמן, נשאב לתוך עולמן של הדמויות בטוטאליות מתמסרת, ומנצל כל דקה ושנייה פנויה ביום ובלילה לקריאה: החל מספרי איכות וכלה בעלונים שחילקו המתווכים השכונתיים. כבר בכיתה ג' נהגתי לסיים את הספרים שלקחתי מהספרייה בעודי עושה את דרכי הביתה, לבצע סיבוב פרסה רגלי ממש לפני הכניסה לרחוב שלנו, ולמהר בחזרה לספריה, לקחת ספר נוסף היום.

כך שהקושי העצום שחוויתי בניסיונותיי להתקדם בספר "שלוש נשים חזקות", לא היה מוכר לי כלל, ובהחלט הטריד אותי. האם זו אני ? או שזה הוא ? מה קורה לי ? הייתכן שכישורי הקריאה שלי נחלשו ? שהזדקנתי בטרם עת ? האם כל התשובות נכונות ?

וכך הוא נותר לו, מונח ליד מיטתי, בעוד יום נוקף יום. לעיתים התעלמתי ממנו, ביכרתי על פניו קיפול כביסה או מטלה אחרת, ובימים אחרים קראתי בדפיו, עמוד ועוד עמוד, ממש כאילו היה תרופה מרה שעליי לבלוע להצלת בריאותי.

לא הסכמתי לוותר עליו, וגם לא הצלחתי להמשיך. מה עושים?

לבסוף בחרתי באומץ רב, מבחינתי, לדלג על סופו של הסיפור השני, סיפורה של פנטה, ולדפדף הלאה לסיפור השלישי והמסיים, סיפורה של קאדי דמבה - אותו קראתי בשעות ספורות.

וכשהנחתי סוף סוף את הספר מידי באותו ערב, חזרתי לנשום.

חזרתי לחיים.

הסתכלתי סביבי, הילדים ישנים, בעלי בסלון, הכלבה משתובבת בגינה. עולם כמנהגו נוהג. והודיתי לאלוהים על כל מה שיש לי, ועל יכולתי לקום בוקר בוקר ולבחור בטוב. על היכולת לבחור למגנט אליי את המציאות הנוכחית, הכה הפוכה מזו המתוארת בספרה של מרי נדיאי, ולדעת שאנחנו לא שם, אנחנו כאן, וזה המון. אני לא יודעת אם לכך ייחלה המחברת, אך אין ספק שכל מי שיצליח לסיים את הספר, יודה על מה שיש לו, ובענק.

"שלוש נשים חזקות" הוא כאמור ספר קשה ביותר לקריאה, המתאר את חייהן של שלוש נשים, נורה, פנטה וקאדי דמבה, במרחב שבין אפריקה לאירופה.

בסיפור הראשון חוזרת נורה, עורכת דין, בת לאב אפריקאי ואם צרפתייה, לבית אביה האלים בסנגל, ונקלעת שם לסיטואציה משפחתית קשה מנשוא. בחירת המילים הפשוטות והקלילות לכאורה, בהן מתוארת הסיטואציה הנוראית מולה עומדת נורה, היוותה עבורי פרדוקס קשה לעיכול. שוב ושוב חזרתי לקרוא את השורות בכדי לוודא שכך אכן אירעו הדברים, ש"הבנתי" נכון. שכן לא רעמים, לא צלצולים ולא מילים גדולות אחרות ליוו את הטקסט הכל כך מפתיע, מה שגרם לי לתחושת חנק, שאפפה אותי לאורך כל קריאת הסיפור הראשון. גם בסיומו הבלתי ברור, אשר לא סיפק לי לא פתרון ולא מזור, תחושה זו של תעוקה פיזית לא עזבה אותי.

הסיפור השני, המתאר את חייה של פנטה, שבאה בעקבות בעלה, רודי, לצרפת, מגולל קשיים יומיומיים של מהגרת, שבעלה אינו מצליח להעניק לה את החיים שציפתה להם. את הסיפור הזה לא הצלחתי לקרוא עד תום, משהו בתחושות האשם של רודי ובאופן שבו הוא חווה את הזוגיות שלו ואת ההתדרדרות במצבה של אשתו גרמו לי לעצב קשה מנשוא שלקחתי איתי לכל מקום, מחיר שלא הסכמתי לשלם בשביל לסיים את הסיפור.

הסיפור השלישי והאחרון היווה עליית מדרגה קיצונית בתיאורים הקשים והבלתי מתפשרים שבספר: הסיפור מגולל את חיי הגיבורה קאדי דמבה האומללה, אשר משפחת בעלה המת כופה עליה הגירה מסנגל לאירופה. לגופה של קאדי דמבה הצנומה, התמימה והפשוטה צרור שטרות וסארי להחלפה בלבד, והיא כלל אינה יודעת לאן פניה מועדות. סיפור ניסיון ההגירה הלא חוקי הינו קשה ונוקב באופן שקשה לתארו במילים. הסיטואציות אליהן התגלגלה קאדי דמבה, ובהן חוותה ייסורי תופת כה קשים, הן שהביאו אותי, בסיומו הקשה והלא מפתיע של הסיפור, דווקא לנשום לרווחה. קאדי דמבה, סוף סוף, חופשייה.

לאורך כל הספר שוזרת המחברת בדמויות גיבורותיה חולשה למול עוצמה, אופטימיות מול ייאוש, ואניצי תקווה למול גילויי אכזריות בלתי נתפסים.

הקריאה בספר בהחלט אינה מומלצת לנשים בהריון, ילדים, קשישים וחולים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה